אז כמו שכבר סיפרתי בקטע הקודם: התחלתי קורס משתחררים לחיילים בודדים.

במשך חמישה ימים הייתי קמה בחמש וחצי בבוקר, יוצאת לריצה של שעה ואז חוזרת הביתה, מתקלחת ונוסעת לכפר הירוק. בקורס דיברו איתנו על חיי האזרחות ההולכים ומתקרבים , על הזכויות, על החובות, על ההנחות, על המילגות, מכינות, לימודים, וואוצ'רים, אופציות דיור לחיילים בודדים, עבודות מועדפות, עבודות זמניות... פוצצו לו את המוח במידע .

אבל יותר חשוב ממה שלמדנו שם היה עם מי למדנו שם.

אם תיקחו חבורה של חיילים בודדים, לא משנה המוצא, הרקע, המין, ותשימו אותם יחד בחדר- תקבלו משפחה. במשך חמישה ימים, נפגשנו כל יום באותה כיתה בקומה שנייה של אחד מבנייני הכיתות בכפר הירוק וגילינו כמה אנחנו דומים וכמה השוני שלנו הופך אותנו אפילו ליותר דומים.

כבר ביום השני התחברנו כולנו והרגשנו פתוחים וחופשיים להביע את דעתנו ולספר את סיפורנו, ביום השלישי הסיפורים החלו לעלות, כל אחד והסיפור שלו, הקשיים שלו, המסע הארוך שהוא עבר.

דתיים לשעבר, חבר'ה שעזבו את הבית (כמוני), אפילו לאלו שעלו לארץ מחו"ל, שיש להם משפחה טובה, עמידה ותומכת, היו סיפורים וחוויות לשתף.

ביום הרביעי הגיע תורי, עמדתי מול הכיתה וסיפרתי את הסיפור שלי. הרגיש לי מעט רע לספר את הסיפור שלי, לספר על החיים הטובים שהיו לי בקיבוץ, על כך שדבר לא היה חסר לי, שכל חוג שרציתי ללכת אליו- הלכתי, שהיה לנו כסף ואוכל, שקיבלתי חינוך טוב, אבל דבר אחד היה חסר לי-  הורים. כשסיפרתי את החוויות שעברתי מאז שארזתי תיק ויצאתי מהבית נפל שקט כבד ומעיק על הכיתה, שקט שלא עבר גם אחרי שסיימתי לדבר והתיישבתי חזרה במקום. את החלק על מה שקרה בדיוק עם ההורים לא סיפרתי, אבל החוויות של להישאר לבד, לגלות שכל החברים שלך שחכו ממך ועזבו אותך, הלינה ברחובות, הנפילה בין הכיסאות במערכת הצבאית שוב ושוב ושוב עד שתיפלו במצב שלי הספיקו כדי להפיל שקט כבד על הכיתה.

סיימתי את הסיפור שלי והתיישבתי חזרה במקום, השקט המשיך לעוד כמה רגעים שנראו כמו נצח, הרגשתי איך הפנים שלי מאדימות במבוכה

בסוף אותו, כשנסעתי לכיוון הרכבת עם כמה חברים מהכיתה, שאלתי אותם למה כולם השתתקו ככה? הרי היו שם עוד כמה סיפורים קשים רבה יותר משלי. התשובה שקבלתי מהם הייתה שעלי לא רואים את זה, אין לי מבטא שמעיד שעשיתי עליה, אני לא דתייה לשעבר, אני יהודייה מלידה, ישראלית, שגדלה כאן בארץ וכל הזמן אני מחייכת, במצב רוח טוב, קופצני ושמח.

"על בן-אדם כמוך קשה לנחש מה הוא עבר."

מהקורס הזה יצאנו עם הרבה מידע, חוברות וספרים לקראת האזרחות, אבל חוץ מכל זה יצאנו משם עם משפחה. מהיום הראשון כבר נוצר החיבור בין כולנו. בהפסקות והרצאות היינו יושבים בגוש ביחד, אל ארוחת הצהריים היינו הולכים יחד  ומתיישים כולנו סביב אותו שולחן. כבר ביום השני היינו לנו בדיחות פנימיות וביום השלישי פתחנו לעצמנו קבוצה בוואטסאפ. ביום הרביעי יצאנו כולנו יחד בערב וביום החמישי, כשאיחרתי להגיע כי היו לי בעיות בדירה, חבר אחר בקבוצה איחר להגיע כי הוא היה צריך לארגן את הטיסה שלו הביתה- לראות את ההורים ועוד אחת איחרה כי היו לה בעיות בעבודה ההודעות בקבוצה ובפרטי לא הפסיקו להישלח, הטלפונים של שלושתנו לא הפסיקו לצלצל. כל חבר בקבוצה התקשר לשאול מה איתנו, אם הכל בסדר ואם אפשר לעזור איך שהוא.

 באותי יום, היום האחרון לקורס, נסעתי עם עוד שני חבר'ה מהקבוצה לבית של אחד מהם, חכינו לעוד שלושה שיסיימו הרצאה שהייתה להם וניסע כולנו ביחד לשבת איפשהו... בסוף ישבנו רק שלושתנו בבית של אותו חבר, שתינו, אכלנו ממתקי גומי וגלידה ושרנו קריוקי- באופן ממש מפתיע הם הצליחו לשכנע אותי לשיר קריוקי.

הקורס נגמר כבר לפני שבועיים ועד עכשיו הקבוצה עוד עובדת. כולם מתעניינים בשלום כולם, מתכננים פגישות, מזמינים לשבתות חגים ולמסיבות שחרור.

בתחילת השבוע הזה התחפששתי (*קריאות שימחה+ריקוד מוזר*) וכבר תכננתי טיול עם אחד בכל הארץ, מפגש עם כולם (בתקווה שכולם יבואו) באילת בדירה של אחד מהם, מסיבת שחרור של אחת אחרת ובטח יעלו עוד רעיונות גם כשהחפשש שלי יגמר ואני אכנס לקורס שלמת בגרויות.

אז לא משנה מה יגידו, חיילים בודדים או לא בודדים, שימו אותנו יחד ונהפוך למשפחה.