אני לא הולכת להצטער על הפרק הקצר, אני יודעת אני חרא של בן אדם.
אבל יש בלוגים שכל הזמן מצטערים על עיכובים וכו...
אני פשוט לא מבינה את זה... רושמים בשביל הכיף!
לא כדי לרצות מישהו.. זאת הדעה שלי.
אני צריכה שם לפרק ותמונה! תודה לעוזרים!
בכל אופן- קבלו את הפרק:
ראיתי במים מישהי שונה לחלוטין, זאת לא הייתה אני בכלל!
היה לי גוונים תכולים בשיער שהשתלבו יפה בבלונד, עגיל קטנטן אבל נוצץ באף, באוזן אחת היה לי בנוסף עוד שני עגילים מעל העגיל הרגיל שלי וגם הליקס. ובאוזן השנייה הוספתי עגיל שני.
מה שהכי יפה בעיני, היה שבאוזן הראשונה העגיל השלישי התחבר בשרשרת להליקס, זה היה נראה פריקי.
אבל סוף סוף הרגשתי שזאת אני, אולי המים טיפה טישטשו את המראה הכולל אבל הרגשתי טבעית.
כשהגעתי הביתה ההורים כבר היו ישובים על הספה היוקרתית רגל על רגל עם כוס תה שהוחזקה בחינניות בידה של אימי.
נימוסים. זה הגעיל אותי כל פעם מחדש.
מולם, בספה הנגדית ישב איש חמור סבר וארשת פנים רצינית במדי צבא.
השרירים שלו בלטו, ולשם הפרוטוקול אני חייבת לציין שאלא לא היו שרירים סקסיים, אלא שרירים מנופחים וביריוניים כאילו הוא כרגע חזר מאיזשהו קרב.
הגראנד פינלה של המראה המפחיד שלו היתה צלקת שחתכה את כל עינו הימנית ונראתה במלואה כל פעם שמצמץ ועיניו נסגרו.
לפני שהספקתי לעכל את המראה- ההורים בבית וזה לא קורה אף פעם. מפקד צבאי יושב לפניהם- המפקד ההוא נעץ בי מבט סורק והרגשתי שהוא רואה אותי מבעד להכל.
ההורים הסתובבו גם כן ואמא אמרה בטון חביב ״כריסי,חומד, בואי שבי איתנו״. ממתי אמא שלי נחמדה? משהו מסריח פה.
התיישבתי על הכורסא רחוק מהם ואבא שלי תקע בי מבט של ׳אחרי שהוא ילך נברר לעומק את פרשת הגוונים הפריקיים ועודף העגילים׳.
המפקד חייך אלי חיוך שהיה אמור להיראות חביב אבל הוא היה אפילו יותר מלחיץ עם שיניו המפחידות וכל הצלקות בפניו שפתאום הופיעו משום מקום.
״הגעתי לכאן כדי לשוחח עם הורייך בנוגע לקבלתך אל הפנימיה שלנו״ הוא פצה את פיו והקול היה מחוספס בצורה מטרידה והיה לו טון בס מפחיד.
רציתי לצעוק עליהם ׳אתם מתכוונים לפנימיה צבאית שאליה אתם זורקים אותי כדי לא לראות אותי יותר?!!!׳ אבל ויתרתי. במילא מצבי לא היה מזהיר במיוחד.
״השאלה שלי היא איפה המכתב שהיינו אמורים לקבל מהפנימיה״ אמי אמרה בקול שקט ומאיימם.
״אוו״ עשיתי את עצמי נזכרת ״את בטח מתכוונת למכתב ההוא במעטפה הכחולה שעליו היה רשום פנימיה צבאית״ והדגשתי את 2 מילותי האחרונות. אולי אפילו יתר על המידה כי פניהם של כל הנוכחים התעוותו.
״אני מבינה שאתם רוצים להיפטר ממני, אבל יש דרכים יותר מתורבתות לנפנף אותי מהחיים שלכם״ אמרתי וקמתי ממקומי, לא מצפה להמשך.
״אנחנו לא״ אבא אמר בקול שקט אבל רועם ״אנחנו פשוט לא הצלחנו לחנך אותך ואנחנו מצטערים על כך״ הוא המשיך בקול כנוע. ״ועכשיו אנחנו רוצים לתקן את הטעות״.
״ובתור דוגמא תסתכלי על עצמך במראה, יקירתי״ אמא שלי הוסיפה בעוקצנות.
״אני יכול לדבר איתך לשניה?״ המפקד המוזר פנה אלי והפעם בטון חביב.
יצאנו לחצר האחורית הרחבה עם הבריכה והתיישבנו על אחד הספסלים.
״קודם כל קוראים לי קארל״ לחצנו ידיים ״אני יודע מה את חושבת על הוריך ואני יכול להזדהות איתך אבל לרגע אחד אל תחשבי על הצד שלהם ומה הם רוצים״ לא הבנתי לאן הוא חותר ״הרי שנינו יודעים שזה יהיה לטובתך להתרחק טיפה מהבית, מההורים שלך שבמילא אינך חשה חיבה ענקית אליהם״ אולי הוא צודק, התחלתי לתהות ״תחשבי שאת יכולה להתחיל הכל מחדש בלי שאנשים ידעו מי הוריך ומה מצבך הכלכלי, אלא שתהיי כמו כולם ויקבלו אותך כמו שאת עם כל החסרונות, את תרכשי שם משפחה אמיתית״ המילים שלו חדרו אלי עמוק ללב ופעם ראשונה בחיים שלי גם הלב וגם הראש הגיעו להחלטה משותפת.
רק מעצם המילים ׳דף חדש׳ משהו התעורר בי, המילים קסמו לי וכ״כ רציתי להתחיל חיים חדשים. שבהם אני אקבע מי אני ואמציא לעצמי חיים, כאלה שאני רוצה.
״אממ.. כן. אבל זאת פנימיה צבאית! מה לי ולצבא? אני לא רוצה עתיד צבאי! יש לי הישגים טובים בלימודים נורמליים. אני לא בנויה לכושר ואימונים ומה שאתם לא עושים שם״ יריתי לעברו את כל טענות הנגד שהצטברו אצלי מאז שראיתי את המכתב.
הוא חייך בשיעשוע ״את תוכלי לבחור את אותם מקצועות ואותו עתיד כמו בביה״ס רגיל. יש פשוט דגש על משמעת באופן כללי ואת יודעת מה זה אומר״ ועוד איך ידעתי! אין ויתורים מהמורים, אין איחורים, אין התחצפויות, אין הברזות ואין סביבה של אנשים מפוקפקים שאני כ״כ אוהבת. ״יש לך גיליון ציונים מעולה והדבר היחידי שמפריע זה התנהגות ואנחנו נעזור לך לתקן את זה, לשאוף לשלמות.״ המילים שלו נשמעו משכנעות ואמינות אבל אז כריס הנורמלית התעוררה ״קח כל גאון בהיסטוריה שאתה רוצה! אלברט איינשטיין, גרהם בל, צ׳רלס דרווין ואף אחד מהם לא השקיע בלימודים, הם היו מבריזנים והתחצפו והיום הם אגדה מהלכת! אנשים מוערצים בכל העולם!״ לא רציתי להיות ממושמעת. אני לא כלבה שאפשר לאלף אותה.
״ויש דגש במיוחד על פיזיקה ובניית טילים ואינטרקציה וכוחות וכל מה שקשור לפיזיקה״ קארל קרץ אליי והתעלם מכל מה שאמרתי, אבל הוא קלע בול במטרה! פיזיקה זה הרי המקצוע הכי מעניין שהכרתי עד כה. טוב, חוץ ממתמטיקה.
כן, אני יודעת, אני חננה בהכחשה. אבל אשמתי שהולך לי טוב עם מספרים שאני מצליחה בזה בקלות ושזה מעניין אותי?
קארל ואני חזרנו פנימה וכנראה שקטענו אצ הורי באמצע שיחה, אבל למי אכפת? ושנינו נראינו כחולקי סוד משותף. מאותו רגע ידעתי שעל האיש הזה אפשר לסמוך, שהוא יבין אותי.
״אני מקווה שהכל יסתדר״ קארל אמר בקולו הסמכותי וכבר קם ממקומו. הוא לחץ בצורה גברית מוזרה את ידו של אבי עם תפיחת שכם גברית שכמעט מוטטה את אבא שלי. תמיד ידעתי שהוא לא גבר... ולחץ בעדינות ובחינניות את ידה של אמי אשר הגיבה באקט נימוסי כלשהוא אחר. רציתי להקיא באותו רגע.
אבל אבי הנחמד הזה לא נתן לי להקיא את נשמתי ״כריס, חומד, לווי את האורח הנכבד החוצה״ ידעתי שהוא מקווה שקארל ינסה לשכנע אותי בדרך.
יצאנו הבית וכל הדרך עד מכוניתו עברה בשקט מכובד עד שלבסוף כשהיינו ליד מכוניתו העזתי לשאול ״האיש ההוא ששלחתם לבדוק אותי בשלב הראשון, זה ההוא על ההונדה הכסופה הישנה?״ הרי זכרתי שהיתה מכונית פשוטה שכל הזמן צצה מול עיני באופן מחשיד.
הוא חייך את חיוכו המרוצה ״את ילדה פיקחית מידי״ קרץ, התניע את המכונית והשאיר אותי עם הוריי. רציתי לשבור משהו מרוב עצבים.
נכנסתי הביתה ושם הורי כבר חיכו לי עם מבטים מאיימים וחודרים ״איפה המכתב הפנימיה?״ אבא דרש לדעת.
״מהפנימיה הצבאית״ תיקנתי אותו והוצאתי את המעטפה הכחולה מכיסי. לפתע התחלתי לקרוע אותה לחתיכות, נדהמתי מעצמי אבל הייתי מאוד מרוצה.
כאשר המעטפה היתה באלפי חתיכות בידי השלכתי את זה מאחורי גבי ״סילבו פלה״ סיננתי אל הורי והמשכתי בדרכי לקומה העליונה.
נכנסתי במעלית לקומה החמישית, עליית הגג. ובשמה המרהיב- הפנטהאוז.
כשהייתי עוד קטנה ונאיבית חשבתי שהם כ״כ אוהבים אותי עד שהביאו לי חדר ענקי. קומה שלמה.
עם הזמן התברר שכל זה נועד כדי שיהיה לי מטבח, סלון, שירותים, וחדר שינה- רק כדי שהם לא ייתקלו בי בקומה התחתונה. זה היה כואב בזמנו. עכשיו זה פשוט שגרה שמידי פעם אני מוצאת אותה כמשעשעת.
נשכבתי על המיטה ולעיני נפרס כל הפנטהאוז שלי, לא היו בו קירות פנימיים, כל החללים היו מאוחדים וזלגו בצורה יפה אחד אל השני. רק השירותים היו עם קירות שהשתלבו יפה בקומה שלי.
הסתכלתי על התקרה שהייתה מלאה בעננים שצוירו בצבעי אקריל ונמשחו על התקרה בצורה יפה ולא אחידה שהוסיפה לגימור הסופי. זאת היתה תערובת של כחול, תכלת ולבן עם טקסטורה לא חלקה במיוחד.
הסתכלתי על התקרה בגאווה, אני צבעתי את התקרה הזאת!
שקעתי בעננים והתחלתי לארגן את מחשבותי.
אם אני אעבור לפנימיה אז:
1. אני אפטר מהחיים הישנים שלי.
2. אני אהיה בן אדם חדש ויקבלו אותי כמו שאני.
3. אני אשכח מליאן, קמרון וסם. מעולה.
4. לא ייצא לי להתראות הרבה עם מריאנה חוץ מסופ״ש. מבאס.
5. אני לא אראה את ההורים. לא שביום רגיל אני רואה אותם.
6. יהיו לי חברים חדשים שאיתם אחלוק את החדר. נשמע מעניין.
7.....צלצול הטלפון נשמע וקטע את הרהורי.
״הלו״ עניתי. ״כריס! את לא תאמיני מה שמעתי כרגע!״
עוד לא הספקתי להגיב ומריאנה כבר המשיכה בשלה ״ליאן וקמרון נפרדו״ היא אמרה את זה בקול דרמתי כאילו מדובר בטרגדיה.
״הם היו ביחד?״ נדהמתי. הכל קורה מהר מידי בזמן האחרון.
תודה ענקית לDEPP SIGNATURES על העיצוב המהממםם!
אני פשוט לא ממש בקטע של ורוד ומשהו קבוע :)
אבל כשאני אבין שמה שהכנתי כושל, אני אחזיר אותו ;)
פולה ♥
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי: