"נראה לי שאתחזק את הבלוג יותר." זה תמיד מה שאני אומרת.

צעד אחד קדימה ושלושה אחורה.

בת 19. מזל טוב נימי. כבר חצי שנה בצבא. מזל טוב נימי.

עדיין חסרת חברים, עדיין בלי חבר, עדיין בתולה. מזל טוב נימי.

עדיין שמנה.

מסכנה נימי.

ואני אומרת עד מתי? כן כן, הצעירה אומרת עד מתי...

עד מתי המילואימניקים האלה,

עד מתי היחידה הזאת, עד מתי הצבא הזה, עד מתי חוסר מוטיבציה לחיות?

עד מתי?

חייבת להשיג עבודה רק בסופ"ש. משהו מגניב, שונה. חייבת כסף. $$$

תוכניות כל כך גדולות אחרי הצבא ואפילו גרוש אין לי.
חיה על משכורת של 400 ש"ח בחודש... החיים שלי בדיחה.

המצב בדרום כל כך מסריח נמאס לי להיות בממ"ד כל כך!!! אני לא יכולה לראות את הבית שלי יותר. אני רוצה לצאת אבל כל החברים שלי בעוצר, נטחנים בבסיס ואני יושבת בבית כמו פאקינג מטומטמת הרי אין טעם שאגיע לבסיס היחידה שלי גם ככה לא מספיק חשובה לצבא... כאילו שמישהו ימות אם היחידה שלי לא תהיה קיימת (לא באמת), אחותי משגעת אותי, ההורים שלי כל הזמן רבים מהלחץ, אני בחרדות לא יכולה לצאת בבית או להירדם בשקט מהפחד שתהיה אזעקה... נמאס לי.

ואני צריכה סיגריה.
ובירה.

וחבר.

וסקס.

וחיים.

משתגעת.

מצד אחד, אני כל כך כל כך כל כך רוצה להיות רזה וכוסית ושיהיה לי חבר שיאהב אותי ושאני סוף סוף אהיה מאושרת, ומצד שני אין לי כוח לזוז מהספה, אחרי שכל יום שאני יוצאת ב6 בבוקר וחוזרת ב7 בערב הביתה גמורה רק בא לי לאכול ארוחת ערב וללכת לישון כל לילה, אבל אני חייבת להכריח את עצמי

וכבר הייתי מוכנה לזה, אבל אז התחיל כל המצב בעיר ואין אי אפשר לצאת מהבית אפילו לקנות חלב כי אם זה ייפול קרוב? ואם כיפת ברזל לא תיירט דווקא את הטיל הספציפי הזה? ואז מה אני אעשה? זה יהיה שווה את זה?

אוקיי אני נשמעת קצת פרנואידית אבל אני חייבת לפרוק וחוץ מזה מה אכפת לי לא מעניין אתכם אל תקראו גם ככה התגובות חסומות אז זדיינו 

חצי שנה שהכל מצטבר אני מתפלאת על עצמי לפעמים איך אני לא פורקת הכל פה ואז חוזרת לשגרה שלי (היי זה בדיוק מה שאת עושה! גאון!)
לפחות ארכו לי הציפורניים.

ויום שבת שקט יחסית.

ואין טילים לבינתיים.

ואולי אפילו מחר אני לא אלך לבסיס.

ואולי ראשון יהיה סוף סוף לא שבוז, ואני אהיה בסדר לגמרי, ואולי אני אכיר איזה מישהו חמוד ברכבת שיידבר איתי קצת בבוקר...

ואולי לא.

מוכרחים להיות שמח.

נימי.