לשרה תמיד היו אוזניות באוזניים. הזוג השחור, הפשוט שהגיע עם המכשיר הנייד שלה. כששאלו אותה אם היא לא חוששת לנזק שמיעתי הוא פשוט חייכה והעבירה נושא.

כי לשרה יש סוד קטן, אתם מבינים. האוזניות שתמיד היו מחוברות לה לאוזניים- רוב הזמן לא ניגנו כלום. לא מוזיקת רוק עם דיסטורשנים וצרחות קורעות אוזניים, לא טראנסים עם ביטים שכמו פעמו בתוך הלב שלה ולא שירים בנאליים מרשימת 40 הגדולים. למעשה, הטעם שלה במוזיקה לא היה משהו בכלל, והיא היתה לגמרי מודעת לזה.

אבל כשהיא היתה מחברת את האוזניות למכשיר ומעמידה פנים שהיא לוחצת 'פליי', כולם ידעו שהיא נמצאת בעולם משלה, שטח פרטי שבו אין דריסת רגל לאיש מלבדה, וזו היתה המטרה בדיוק. אף אחד לא הפריע לה, ואם מישהו ניסה לקרוא לה- היא העמידה פנים שהיא לא שומעת, שהרי זוג הכפתורים השחורים תחובים עמוק בתוך תעלות השמיעה שלה.

כמובן, שאם היא רצתה להתנתק היא יכלה להשמיע מוזיקה, אבל היא אהבה להקשיב לאנשים כשהם חשבו שהיא לא שומעת. אנשים בתחבורה ציבורית הרשו לעצמם לקלל בקול, ואנשים שחשבו שהיא חושבת עליהם בתור חברים שלה הרשו לעצמם לדבר עליה בלי לדעת שהיא שומעת כל ביקורת, כל הערה.

אבל זה בסדר, באמת. היא ידעה שזה המחיר לידיעה, וזה היה מחיר שהיא היתה מוכנה לשלם.

כי בתוף העולם שהאוזניות כביכול סגרו אותה בו, היא היתה חופשיה לנשום, ולרוץ ברחבי האינסוף הקטן שלה.