במשרד, בין צלצול לצלצול, בין תשובה לשאלה, חיפשתי בגוגל 'חרדה חברתית'. מבחן ליבוביץ בדק ומצא- שפחתכם הנאמנה סובלת מחרדה חברתית קשה. או לפחות בולטת, תמיד קשה לי עם השאלונים האלה. המדריך לעזרה עצמית באותו אתר שואל אותי שאלות על מחשבותיי בזמן סיטואציה חברתית, והתשובה היא אחת- כן.

אם אמצא את עצמי מספרת לאנשים שמכירים אותי, הם אולי יאמרו שמבחנים באינטרנט זה שטויות ושאין מצב שאני סובלת מחרדה חברתית. 'כי את, טוב, את!' הם יאמרו. הבחורה המצחיקה, החכמה, הסרקסטית, המקסימה אפילו (לפעמים). זה לגיטימי עבורם לחשוב כך, אני מניחה, כי אותם אני כבר מכירה ויותר נינוחה לידם. אבל הם לא רואים את כיווצי שרירי הידיים והבטן מעצם המחשבה על פדיחה. הם לא רואים את נעיצת הציפורניים עמוק בתוך כף היד כשאני רואה גרם מדרגות וחושבת על איך אני נופלת בו, בזמן שעוברי אורח מגחכים מהצד.

אני יודעת שזה הזוי מצידי לחשוב ככה, ושיש עוברי אורח שדווקא יעזרו לי לקום ויהיו נחמדים כלפיי, אבל המדריך המהולל טוען שזה דפוס חשיבה של אנשים שסובלים מחרדה חברתית. בדיוק כמו ההתפתלות הפנימית הזו שאני חווה בסיטואציה המונית. לדוגמא, לפני כמה חודשים הלכתי ליום פתוח. היו שם כל כך הרבה אנשים, ולא היה לי מושג לאן אני צריכה ללכת. לקראת הסוף, כשעמדתי בתור כדי להגיש את טפסי הרישום שלי ודאגתי שאפספס אוטובוס, מה שיגרום לי להישאר בשבת במקום שאני לא מכירה בו אף אחד (לעזאזל ימים פתוחים בימי שישי), חזרתי בראש על משפט אחד- 'אני שונאת דברים כאלה'- שוב ושוב ושוב.

ושוב, כמו בכל דבר שאני עושה- מבחוץ אני נינוחה כמעט לחלוטין. מודה למי או מה שלא יהיה שגרם לי להיות שנונה, מה שעוזר לאנשים לחבב אותי. אני קוראת הבעות פנים בבטן מכווצת, חרדה למראה ולו הסימן הקטן ביותר של בוז או דחייה. האגרופים קפוצים בלי שאף אחד רואה ממחשבה קטנה על 'כישלון' חברתי.

קשה לי להסביר את התחושה הזו. אולי רק מי שמכיר אותה יבין, אבל בואו ננסה בכל זאת. דמיינו את הפחד הכי גדול שלכם. עכשיו דמיינו שהפחד הזה עלול להתממש עם כל צעד שאתם עושים. דמיינו שאתם רואים את הפחד הזה מול העיניים בכל פעם שיש נוכחות מסביבכם. לא משהו, נכון? אמנם אני לא רואה את זה מול העיניים, אבל הפחד נמצא שם. התחושות לא עוזבות. לא משנה כמה יאמרו לי להפסיק להקשיב להן, לא משנה כמה ינסו לשכנע אותי אחרת.

אני לא בקטע של קבוצות תמיכה וזה, כי אני לא נוטה לדבר על עצמי (לפחות לא עם אנשים שעומדים מולי), אבל הי, לפחות עכשיו אני מודעת (זה אמור לעזור איכשהו, לא?)

יש פה עוד אנשים שמרגישים ככה? חווים משהו דומה? מכירים טיפים להתגבר?

Belle.