כולנו יודעים את זה- העולם שלנו הוא לא מקום מי יודע מה להעביר בו את קיומנו. יש הרבה רוע וגועל, ואנשים שהם בסך הכל לא משהו בכלל. יש פעמים- טוב, המון פעמים- שאני תוהה אם העולם שלנו שווה שיצילו אותו, כי צריך להציל אותו מעצמו. מכל האנשים שמוסיפים 'אוש' לכל מילה- היוש, ביוש וכל ההיטמטמות הזאת. בכלל, ממי שהחליט שזה קול להיות טמבל. מהשחיתויות, מהאפתיות, מהנתק הזה שיש היום בין בני אדם (מי אמר סמארטפונים? אני לא אמרתי סמארטפונים...). מהאבות שרוצחים את הילדים שלהם כדי להתנקם בגרושה, מההודעות בווטסאפ שמצליחות לסכל מבצעים צבאיים ומ-#hashtag. מהבנות שעובדות איתי במשרד ש"חם להן כמו בשואה" ומאנשים שכדי להרגיש טוב עם עצמם צריכים לגרום לאחרים להרגיש קטנים. ספרים בעטיפת הסרט, אנשים שלא מבינים למה אתה מתנגד לזה עקרונית ואנשים שמחכים לסרט במקום לקרוא את הספר.

ואז יש אנשים שעוזרים לי לראות את הטוב שבעולם. אנשים שגורמים לי לחשוב שאולי יש איזו תקנה לעולם, וגם אם לא, כדאי שימשיך להתקיים ולו רק בשבילם.

כמו המוכרת בצומת ספרים, שקיעקעה באותיות שחורות ובולטות, עם ניקוד, את המילים "אך למי שתהיי חייו מלאי שיר" על הרגל, שמזכירה לי שעוד יש אנשים שמעריכים תרבות טובה.

או הילדה שעצרה את אמא שלה באמצע הרחוב, רק כדי להתבונן בפרח יפה, שמזכירה לי שנשאר עוד איזשהו ניצוץ של תום בעולם.

האמא של הילדה, חסרת סבלנות ככל שהיתה, שנעצרה עם עגלת תינוק באמצע הרחוב כדי לספק את הסקרנות של ביתה, שמזכירה לי שיש עוד אנשים שמעריכים יופי.

חברתי הטובה, ואנשים כמוהה, ששואלים "מה קורה?" ומצפים לתשובה כנה ומפורטת.

 האנשים ההזויים האלה, שבתכלס דווקא נחמדים, שצועקים קריאות עידוד מצד המדרכה כשאני מנסה את כוחי בריצה.

האנשים שנחמדים אליך ברכבת ופותחים איתך בשיחה על סמך הספר שאתה קורא, או מחליפים איתך חיוך כששניכם קולטים את החייל שישן עם פה פתוח וקצת נוחר. מוכרי ספרים בכללי, אנשים שמצליחים להעלות על הכתב דימויים שאני רק הייתי מסוגלת לחלום על לחשוב עליהם ואנשים שמקבלים את העובדה שיש יותר מסוג אחד של מוזיקה טובה.

אנשים שמקבלים דעות של אנשים אחרים, גם אם לא מסכימים איתם ואנשים שיגרמו לך לחייך, גם אם הם מרגישים שבא להם לבכות.

לכל אותם אנשים- תודה לכם, שאתם הופכים את העולם, לפחות בשבילי, לנסבל יותר.

Belle.