הדלת נשארת פתוחה, אבל אמא ואבא בסלון ולא שומעים, או שהם בכלל לא בבית. אז בסדר.

אני מרימה את הגיטרה, ובלי שום הקדמות של "מחליקה את אצבעותיי על העץ החלק" (כי העץ כבר מזמן לא חלק) מתחילה לנגן. האצבעות כבר יודעות מעצמן לאן ללכת. יד שמאל מובילה עם האקורדים, אבל יד ימין היא זו שקובעת. הופכת את שיר הרוק ה"אימו" משהו למנגינה אקוסטית רכה, נותנת לשיר הפופ הסתמי עומק, הופכת אותם למשהו אחר לגמרי.

והגרון מצטרף. בהתחלה חלש ומהסס, ואז צובר ביטחון ומתחזק, מלווה את המנגינה ונותן את החותמת האישית שלו לשיר.

בלי לחשוב, הידיים מנגנות, והגרון שר, והראש מפליג בדמיונות. בהתחלה לבר קטן ואפלולי, ואז אל סלון עם איש חסר פנים, שכל תשומת ליבו מופנית אל המוזיקה. אחר כך הוא מסתובב ומוריד עוגן בנמל הבית, אצלי בחדר, ומתחיל לפרוק סחורה.

רגל ימין מתרוממת מעט, לתמוך בכלי הנגינה. הבטן מצטרפת, מנחה את הידיים בתחושות שהאצבעות, בתורן, מתרגמות אל מנגינות ושירים.

אין מנצח, אין קהל, אין במה ואין אורות.

ואני חופשייה.

רק אני

הגיטרה

והתזמורת הפילהרמונית,

שהיא אני.