בכל מה שנוגע לנעילת דלתות, יש שני סוגים של עובדים במשרד שלי:

הסוג הראשון נועל את הדלת בסוף היום, ושם את המפתח בתיבה שקבועה על הקיר במזכירות או שלוקח אותו איתו הביתה. לרוב הם גם ינעלו את את החדר כשהם יוצאים ממנו במהלך היום, להפסקה למשל.

הסוג השני נועל את החדר בסוף היום, ומשאיר את המפתח בדלת. חלקם משאירים את הדלת פתוחה לרווחה כשהם יוצאים להפסקה.

ויש את פיני. אני נוהגת לחשוב על פיני בתור ה"אבא המשרדי" שלי. כל בוקר אני נכנסת אליו לחדר כדי להגיד בוקר טוב ולדון בענייני דיומא, והוא לרוב גם הראשון שאליו אכנס בשביל לשאול שאלה, למרות שאנחנו לא עובדים ביחד, כי הוא גם, לדעתי, העובד הכי רציונאלי ביחידה שלנו. הוא לא רק עונה על השאלות שלי- הוא נותן לי את דעתו בסוגיה ומסביר לי בדיוק למה הוא חושב ככה. לכל דבר שהוא עושה יש סיבה. 

פיני שייך גם לסוג הראשון וגם לסוג השני. כשהוא הולך הביתה הוא משאיר את המפתח בדלת, אבל כשהוא יוצא לצהריים, הוא נועל את הדלת ולוקח את המפתח איתו.

וזה הדבר היחיד לגביו שאני לא מבינה.