ביום שלישי בערב יצאתי לריצה, באחד מניסיונותי הכושלים לחזור לכושר. הייתי כבר לקראת סוף המסלול, נושמת בכבדות ותוהה אם זה אפשרי שהריאות שלי יתפוצצו בשלב הזה, כי אני ממש לא בכושר. על המדרכה שבצד השני ילד אחד נוסע על אופניים.

 השיר ברשימת ההשמעה מתחלף ואני מגבירה טיפה את הקצב כי זה שיר שאני אוהבת. ואז אני שומעת את זה. יללות מחרידות את שלוות הרחוב המנומנם, ואני חושבת לעצי שאולי שני כלבים התחילו לריב או משהו. אני מסתכלת לכיוון הרעש ורואה שהילד עם האופניים נעצר, מולו מדדה כלב כשרגלו הקדמית מזדקרת הצידה בצורה לא טבעית. מרחוק הילד נראה אובד עצות, ואני תוהה לעצמי אם אני צריכה לגשת לשם. אני מחליטה שאין לי כח להתעסק בדברים האלה עכשיו ועושה שני צעדים אל הכיוון ההפוך, אבל המוח שלי קיבל חיים משלו ושלח פקודה לרגליים שלי ללכת אל הכלב. הילד מסתכל עליי בהקלה ומספר לי שהוא ראה רכב פוגע בכלב, עוצר לשנייה וממשיך בנסיעה. אני מסרבת להתעכב בשביל להתעצבן על הנהג ומתחילה ללטף את הראש של הכלב בניסיון להרגיע אותו. הרגל שלו שבורה בוודאות, ואני לא רוצה לדעת אם זאת למעשה העצם שלו שמבצבצת שם. הילד מחליט שהכלב לא ינשך אותו, ויורד מהאופניים בשביל ללטף אותו. הוא תולה בי עיניים גדולות ושואל מה לעשות.

בינתיים מגיעה ילדה שהיתה בדרך לדודה שלה, ואישה אחת ששמעה את הצעקות של הכלב ורצתה לעזור, כי שני כלבים שלה נדרסו. אני נושמת לרווחה, כי אני כבר לא המבוגר האחראי שאין לו מושג מה לעשות, ובאמת האישה מציעה שנתקשר למוקד 106. הילדה שולפת פלאפון ומתקשרת. המוקדנית אומרת שהיא שולחת וטרינר, והעיניים של הילד מנצנצות קצת מהקלה ותקווה שהוא יהיה בסדר.

שנינו ממשיכים ללטף את הכלב והילד, רפאל, מספר לי שהוא למעשה מפחד מכלבים שהוא לא מכיר, וכשהכלב בא מולו הוא נעצר. הכלב, כך רפאל מאמין, מרגיש שהוא מפחד ממנו, אז הוא ירד לכביש, ואז הרכב פגע בו, כך שלמעשה כל זה אולי קצת באשמתו. אני אומרת לו שזה לא באשמתו, אלא באשמת הנהג |מסננת קללה בלחש שהילד לא ישמע| שאפילו לא יצא מהרכב כדי לראות במה הוא פגע.

אישה אחת מביאה לנו מים בקופסא, ואני שמה אותו ליד הראש של הכלב שמונח על כף הרגל שלי, שבינתיים נרדמה. הוא מסרב לשתות ואני אוספת קצת מים ביד ומרטיבה את האף שלו. הוא מרחרח את היד שלי, מלקק אותה אותה טיפה, אבל עדיין מסרב לשתות.

האישה והילדה הולכות לעמוד ליד הכביש כדי לסמן לוטרינר שיגיע ורפאל ואני נשארים עם הכלב. אני מסתכלת על החזה שלו עולה ויורד בכבדות, ממששת את הדופק שלו ומשום מה אני מרגישה צורך לדבר איתו, להבטיח לו שהוא יהיה בסדר. 

רפאל מנסה להפגין ביטחון ומבטיח שתוך שבועיים הוא יהיה בסדר. אני מסבירה לו שלעצם שבורה לוקח קצת יותר זמן להתאחות. הוא ילד סקרן, ושואל שאלות, והדמיון שלי מתפרע במחשבות שאולי המקרה הזה יגרום לו לרצות להיות וטרינר או משהו.

רפאל אומר לי שהוא מאמין שהכל קורה לטובה ושהכל יהיה בסדר. אני מסכימה איתו, ואל הכלב אני לוחשת 'אני ממש מצטערת שזה קרה לך, אבל אם אחד הבעלים שלך חתיך- לגמרי היה שווה ללכלך את הקפוצ'ון שלי שבדיוק יצא מכביסה'.

לבסוף מגיע מישהו מהמחלקה הוטרינרית בעירייה, ותנו לי להגיד לכם דבר אחד- וטרינר הוא לא. הוא ניגש אל הכלב, מאשר שאכן הרגל שבורה (תודה רבה באמת Captain Obvious) ושואל אותנו למי הוא שייך. אנחנו לא יודעים אז הוא חוזר לרכב ומביא איתו מכשיר בשביל לבדוק את השבב. הכלב זז באי נוחות ומנסה לקום, אז אני ממשיכה ללטף ולהרגיע אותו. הוא תולה בי עיניים גדולות ואני מבטיחה לו שלמרות שזה מרגיש מפחיד, כולנו רוצים בעצם רוצים לעזור (היום אני אורזת את הדברים שלי ועוברת לסרט-לנד להעביר שם את שארית חיי). Captain Obvious מעביר את המכשיר על גופו של הכלב וכשהוא לא מוצא אותו הוא חוזר לרכב, עם כפפה ענקית ומקל שבקצה שלו יש לולאה. אני ממשיכה ללטף את הכלב ובוחנת את החפץ בחשדנות. הקפטן משחיל את הלולאה סביב צווארו של הכלב, ובלי להזהיר מראש מרים אותו ממהצוואר והרגליים האחוריות.

אני מספיקה לראות את הכלב מנסה לנשוך את המקל שמחזיק את הצוואר שלו, אבל אני מייד קוברת את הראש בין הרגליים כשהוא מתחיל ליילל בכאב כשהקפטן לוקח אותו לחלק האחורי של הרכב ומסר את המקל ככה שהכלב חייב לשבת.

אני מצליחה להרים את עצמי מהריצפה ולהחזיר לעצמי תחושה ברגל. צוות ההצלה הביזארי מתאסף סביב הקפטן ושואל שאלות. רפאל רוצה לדעת שלא ירדימו את הכלב. אני שואלת לאן יקחו אותו עכשיו.

מפה לשם, ביום חמישי התקשרתי למרפאה הוטרינרית שקיבלה אותו והם אמרו לי ש"נאלצנו להרדים אותו".

למה אני בכלל טורחת.