הדלת נשארת פתוחה, אבל אמא ואבא בסלון ולא שומעים, או שהם בכלל לא בבית. אז בסדר.

אני מרימה את הגיטרה, ובלי שום הקדמות של "מחליקה את אצבעותיי על העץ החלק" (כי העץ כבר מזמן לא חלק) מתחילה לנגן. האצבעות כבר יודעות מעצמן לאן ללכת. יד שמאל מובילה עם האקורדים, אבל יד ימין היא זו שקובעת. הופכת את שיר הרוק ה"אימו" משהו למנגינה אקוסטית רכה, נותנת לשיר הפופ הסתמי עומק, הופכת אותם למשהו אחר לגמרי.

והגרון מצטרף. בהתחלה חלש ומהסס, ואז צובר ביטחון ומתחזק, מלווה את המנגינה ונותן את החותמת האישית שלו לשיר.

בלי לחשוב, הידיים מנגנות, והגרון שר, והראש מפליג בדמיונות. בהתחלה לבר קטן ואפלולי, ואז אל סלון עם איש חסר פנים, שכל תשומת ליבו מופנית אל המוזיקה. אחר כך הוא מסתובב ומוריד עוגן בנמל הבית, אצלי בחדר, ומתחיל לפרוק סחורה.

רגל ימין מתרוממת מעט, לתמוך בכלי הנגינה. הבטן מצטרפת, מנחה את הידיים בתחושות שהאצבעות, בתורן, מתרגמות אל מנגינות ושירים.

אין מנצח, אין קהל, אין במה ואין אורות.

ואני חופשייה.

רק אני

הגיטרה

והתזמורת הפילהרמונית,

שהיא אני.

כולנו יודעים את זה- העולם שלנו הוא לא מקום מי יודע מה להעביר בו את קיומנו. יש הרבה רוע וגועל, ואנשים שהם בסך הכל לא משהו בכלל. יש פעמים- טוב, המון פעמים- שאני תוהה אם העולם שלנו שווה שיצילו אותו, כי צריך להציל אותו מעצמו. מכל האנשים שמוסיפים 'אוש' לכל מילה- היוש, ביוש וכל ההיטמטמות הזאת. בכלל, ממי שהחליט שזה קול להיות טמבל. מהשחיתויות, מהאפתיות, מהנתק הזה שיש היום בין בני אדם (מי אמר סמארטפונים? אני לא אמרתי סמארטפונים...). מהאבות שרוצחים את הילדים שלהם כדי להתנקם בגרושה, מההודעות בווטסאפ שמצליחות לסכל מבצעים צבאיים ומ-#hashtag. מהבנות שעובדות איתי במשרד ש"חם להן כמו בשואה" ומאנשים שכדי להרגיש טוב עם עצמם צריכים לגרום לאחרים להרגיש קטנים. ספרים בעטיפת הסרט, אנשים שלא מבינים למה אתה מתנגד לזה עקרונית ואנשים שמחכים לסרט במקום לקרוא את הספר.

ואז יש אנשים שעוזרים לי לראות את הטוב שבעולם. אנשים שגורמים לי לחשוב שאולי יש איזו תקנה לעולם, וגם אם לא, כדאי שימשיך להתקיים ולו רק בשבילם.

כמו המוכרת בצומת ספרים, שקיעקעה באותיות שחורות ובולטות, עם ניקוד, את המילים "אך למי שתהיי חייו מלאי שיר" על הרגל, שמזכירה לי שעוד יש אנשים שמעריכים תרבות טובה.

או הילדה שעצרה את אמא שלה באמצע הרחוב, רק כדי להתבונן בפרח יפה, שמזכירה לי שנשאר עוד איזשהו ניצוץ של תום בעולם.

האמא של הילדה, חסרת סבלנות ככל שהיתה, שנעצרה עם עגלת תינוק באמצע הרחוב כדי לספק את הסקרנות של ביתה, שמזכירה לי שיש עוד אנשים שמעריכים יופי.

חברתי הטובה, ואנשים כמוהה, ששואלים "מה קורה?" ומצפים לתשובה כנה ומפורטת.

 האנשים ההזויים האלה, שבתכלס דווקא נחמדים, שצועקים קריאות עידוד מצד המדרכה כשאני מנסה את כוחי בריצה.

האנשים שנחמדים אליך ברכבת ופותחים איתך בשיחה על סמך הספר שאתה קורא, או מחליפים איתך חיוך כששניכם קולטים את החייל שישן עם פה פתוח וקצת נוחר. מוכרי ספרים בכללי, אנשים שמצליחים להעלות על הכתב דימויים שאני רק הייתי מסוגלת לחלום על לחשוב עליהם ואנשים שמקבלים את העובדה שיש יותר מסוג אחד של מוזיקה טובה.

אנשים שמקבלים דעות של אנשים אחרים, גם אם לא מסכימים איתם ואנשים שיגרמו לך לחייך, גם אם הם מרגישים שבא להם לבכות.

לכל אותם אנשים- תודה לכם, שאתם הופכים את העולם, לפחות בשבילי, לנסבל יותר.

Belle. 

http://www.youtube.com/watch?v=m4tcRlHY-3Q

"Any minute now my ship is coming in"

יותר מידי זמן אני חיה בצורה כזו.

בתיכון חשבתי שבשירות החיים שלי יהיו טובים יותר,

בשירות חשבתי שאחרי השיחרור יהיה טוב יותר,

ועכשיו אני חושבת שבאוניברסיטה יהיה טוב יותר.

אני משכנעת את עצמי שממש בכל רגע, משהו עומד לקרות. משהו יקרה וישנה אותי, את תפיסת העולם שלי, את החשיבה שלי, ואז אני אהיה טובה יותר.

"When I awoke today, suddenly nothing happened"

אבל המשהו הזה אף פעם לא קורה.

אני ממשיכה בקיומי הבנאלי. מיטלטלת ברכבות מהבית למשרד ולהפך, לוגמת תה חסר טעם מתוך כוס פרסומית.

"But don't you understand
I already have a plan
I'm waiting for my real life to begin"

אבל תבינו, אין לי ברירה אחרת.

אני מוכרחה להאמין שבאוניברסיטה יהיה יותר טוב,

מוכרחה להאמין שמשהו, לעזאזל, יקרה.

כי אם לא...

במשרד, בין צלצול לצלצול, בין תשובה לשאלה, חיפשתי בגוגל 'חרדה חברתית'. מבחן ליבוביץ בדק ומצא- שפחתכם הנאמנה סובלת מחרדה חברתית קשה. או לפחות בולטת, תמיד קשה לי עם השאלונים האלה. המדריך לעזרה עצמית באותו אתר שואל אותי שאלות על מחשבותיי בזמן סיטואציה חברתית, והתשובה היא אחת- כן.

אם אמצא את עצמי מספרת לאנשים שמכירים אותי, הם אולי יאמרו שמבחנים באינטרנט זה שטויות ושאין מצב שאני סובלת מחרדה חברתית. 'כי את, טוב, את!' הם יאמרו. הבחורה המצחיקה, החכמה, הסרקסטית, המקסימה אפילו (לפעמים). זה לגיטימי עבורם לחשוב כך, אני מניחה, כי אותם אני כבר מכירה ויותר נינוחה לידם. אבל הם לא רואים את כיווצי שרירי הידיים והבטן מעצם המחשבה על פדיחה. הם לא רואים את נעיצת הציפורניים עמוק בתוך כף היד כשאני רואה גרם מדרגות וחושבת על איך אני נופלת בו, בזמן שעוברי אורח מגחכים מהצד.

אני יודעת שזה הזוי מצידי לחשוב ככה, ושיש עוברי אורח שדווקא יעזרו לי לקום ויהיו נחמדים כלפיי, אבל המדריך המהולל טוען שזה דפוס חשיבה של אנשים שסובלים מחרדה חברתית. בדיוק כמו ההתפתלות הפנימית הזו שאני חווה בסיטואציה המונית. לדוגמא, לפני כמה חודשים הלכתי ליום פתוח. היו שם כל כך הרבה אנשים, ולא היה לי מושג לאן אני צריכה ללכת. לקראת הסוף, כשעמדתי בתור כדי להגיש את טפסי הרישום שלי ודאגתי שאפספס אוטובוס, מה שיגרום לי להישאר בשבת במקום שאני לא מכירה בו אף אחד (לעזאזל ימים פתוחים בימי שישי), חזרתי בראש על משפט אחד- 'אני שונאת דברים כאלה'- שוב ושוב ושוב.

ושוב, כמו בכל דבר שאני עושה- מבחוץ אני נינוחה כמעט לחלוטין. מודה למי או מה שלא יהיה שגרם לי להיות שנונה, מה שעוזר לאנשים לחבב אותי. אני קוראת הבעות פנים בבטן מכווצת, חרדה למראה ולו הסימן הקטן ביותר של בוז או דחייה. האגרופים קפוצים בלי שאף אחד רואה ממחשבה קטנה על 'כישלון' חברתי.

קשה לי להסביר את התחושה הזו. אולי רק מי שמכיר אותה יבין, אבל בואו ננסה בכל זאת. דמיינו את הפחד הכי גדול שלכם. עכשיו דמיינו שהפחד הזה עלול להתממש עם כל צעד שאתם עושים. דמיינו שאתם רואים את הפחד הזה מול העיניים בכל פעם שיש נוכחות מסביבכם. לא משהו, נכון? אמנם אני לא רואה את זה מול העיניים, אבל הפחד נמצא שם. התחושות לא עוזבות. לא משנה כמה יאמרו לי להפסיק להקשיב להן, לא משנה כמה ינסו לשכנע אותי אחרת.

אני לא בקטע של קבוצות תמיכה וזה, כי אני לא נוטה לדבר על עצמי (לפחות לא עם אנשים שעומדים מולי), אבל הי, לפחות עכשיו אני מודעת (זה אמור לעזור איכשהו, לא?)

יש פה עוד אנשים שמרגישים ככה? חווים משהו דומה? מכירים טיפים להתגבר?

Belle.