בכל מה שנוגע לנעילת דלתות, יש שני סוגים של עובדים במשרד שלי:

הסוג הראשון נועל את הדלת בסוף היום, ושם את המפתח בתיבה שקבועה על הקיר במזכירות או שלוקח אותו איתו הביתה. לרוב הם גם ינעלו את את החדר כשהם יוצאים ממנו במהלך היום, להפסקה למשל.

הסוג השני נועל את החדר בסוף היום, ומשאיר את המפתח בדלת. חלקם משאירים את הדלת פתוחה לרווחה כשהם יוצאים להפסקה.

ויש את פיני. אני נוהגת לחשוב על פיני בתור ה"אבא המשרדי" שלי. כל בוקר אני נכנסת אליו לחדר כדי להגיד בוקר טוב ולדון בענייני דיומא, והוא לרוב גם הראשון שאליו אכנס בשביל לשאול שאלה, למרות שאנחנו לא עובדים ביחד, כי הוא גם, לדעתי, העובד הכי רציונאלי ביחידה שלנו. הוא לא רק עונה על השאלות שלי- הוא נותן לי את דעתו בסוגיה ומסביר לי בדיוק למה הוא חושב ככה. לכל דבר שהוא עושה יש סיבה. 

פיני שייך גם לסוג הראשון וגם לסוג השני. כשהוא הולך הביתה הוא משאיר את המפתח בדלת, אבל כשהוא יוצא לצהריים, הוא נועל את הדלת ולוקח את המפתח איתו.

וזה הדבר היחיד לגביו שאני לא מבינה.

אני לא זוכרת שבוע כל כך עמוס ריגשית (ואני לא מדברת על צוקים איתנים ואזעקות).

כדי שאוכל להסביר מה קרה, יש צורך בהקדמה קצרה: חברה מהתיכון, אותה אני מכירה כמעט מחצית מחיי, החליטה לעזוב את העיר הקטנה שלנו ולעבור לתל אביב- כל זה במסגרת שבירת המוסכמות וההתנסות שבאות ביחד עם חזרה קיצונית בשאלה. היא מצאה דירה קטנה באזור נחלת בנימין ועבודה בבית קפה לא רחוק. העניין עם אותו בית קפה הוא שמשום מה כל הבנות שעובדות שם לסביות, אבל אנחנו נתמקד באחת- "מפילת הקופאיות"- אני רצינית, זה הכינוי שלה שם. שלושה ניחושים מה התפקיד של חברה שלי בבית הקפה. אחת האקסיות שלה הסבירה לחברה שלי מה העניין איתה- היא רואה משהו- במקרה הזה, מישהי- רוצה אותה, משיגה אותה, מאבדת עניין וממשיכה הלאה.

וכשחברה שלי התחילה לעבוד איתה, הדפוס נכנס לפעולה- היא רצתה אותה, וחברה שלי שהייתה משוכנעת בסטיירטיות שלה, לא כל כך התעניינה. long story short, היא השיגה אותה.

ואיך כל זה מתקשר אליי? יצא לי לבקר את החברה כמה פעמים, וככה פגשתי את המפילה. לא ידעתי על הקשר שהיה בינהן עד שזה היה מאוחר מידי. ביום שני באתי לבקר בבית הקפה ומשם הכל התחיל להידרדר. 

כשהגעתי, חברה שלי עוד היתה באמצע משמרת, אז ישבתי עם המפילה, שהיתה אחרי משמרת, אבל נשארה קצת אחרי. הברמן הציע לי קפה, ואני סירבתי בנימוס, אבל המפילה ניגשה אליו והסבירה לו בכל זאת איך להכין לי קפה. לא הייתי חושדת אם בשיחה טלפונית באותו יום חברה שלי לא היתה מסבירה לי איך יודעים שהמפילה רוצה מישהי- היא משקיעה על האוכל שלה. בתקופה שהיא חיזרה אחריה היא היתה מכינה לה אוכל מושקע, וקפה מושקע. אבל אני, בתמימותי, חשדתי, אבל לא כל כך.

בסוף המשמרת של חברה שלי, אני והמפילה ישבנו איתה בזמן שהיא אכלה צהריים. השיחה התגלגלה די בנוחות, ואני, כהרגלי, ובחוסר ידיעה מוחלט על מה שהיה בינהן, מספרת בדיחות. חברה שלי, שדי רכושנית מטבעה העירה ביובש "טוב, להשאיר אתכן לבד? קחי את המספר שלה וזהו". אני התייבשתי במקום, אבל עיניה של המפילה אורו והיא אכן ביקשה את המספר.

שמרתי על פרצוף חברותי עד שהתפצלנו, וכשהגענו לדירה של חברה שלי, נפלתי על המיטה שלה עם הפנים למטה- "אני פאקינג אהרוג אותך!" חצי צעקתי אל תוך הכרית.

היא תפסה קווצת שיער והרימה לי את הראש. "זה בסדר.. אם אי פעם רצית להתנסות עם אישה- זו ההזדמנות שלך!" היא אמרה. הפלתי את הראש בחזרה אל הכרית. "את יודעת מה אני למדתי מכל זה?" (בהליכה הקצרה מבית הקפה לדירה היא סיפרה לי את הסיפור המלא)

"מה למדת?" שאלתי אל הכרית שלה

"שאני לא לסבית!" היא הכריזה. "אז מה אכפת לך לנסות להבין אם כן, או לא, או באמצע.."

התיישבתי. "אבל אני לא רוצה לנסות!" אמרתי בייאוש קל (לא הכי אמין שלי). "יש לי חרדה חברתית וערך עצמי נמוך ואני בורחת מאינטימיות כמו מכלבת," הסברתי. "אני לא רוצה להתנסות, לא עם אישה, ולא עם גבר."

היא נתנה בי מבט ארוך וחשדני. "צר לי לבסר לך, אבל את הולכת להתנסות בסופו של דבר. איתה. היא יכולה להיות מאוד משכנעת. תאמיני לי אני יודעת."

ביום המחרת הייתי בחרדה מהטלפון שלי. כשניסיתי להסביר לאנשים הם חשבו שהבעיה שלי היא שמדובר באישה ולא בגבר. הם אמנם שמעו אותי כשאמרתי שהבעייה היא בי, שמלחיצה אותי העובדה שיצור אנושי כלשהו מעוניין בי באופן כזה, אבל לא נדמה שהם באמת הקשיבו.

מרוב הלחץ והעצבים, חטפתי התקף OCD. ואז החמאס הפריע לי לנקות את החדר שלי. אמרתי לעצמי 'fuck everything', ושמתי וודקה בתוך בקבוק מים ולקחתי אותו איתי לעבודה, כי ככה אני מתמודדת.