כמעט חודשיים עברו מאז נפרדנו.
זה נראה הרבה יותר זמן, מרגיש כאילו אני רווקה כבר נצח, למרות שאני מבינה מאיפה זה נובע, גם כשהיינו ביחד בתקופה האחרונה זה לא היה באמת.
נכון לעכשיו הוא כבר הספיק למצוא חברה חדשה, אני לא מעוניינת לדעת אם זה למטרת התגברות או באמת כי הוא מרגיש משהו כלפיה, אני פשוט שמחה שהוא בישר לי בטלפון ברשמיות שהוא תפוס פעם נוספת, זה מסיר ממני את האשמה שהרגשתי, מסיר ממני כמעט כל אחריות.
את התמונות ביחד הורדתי, את המזכרות השארתי באותו המקום, הם לא מעלים דמעות הם רק מקשטים את החדר.
נותרו לי זיכרונות נעימים וטוב שכך.
עכשיו הגיע הזמן שלי להמשיך הלאה.
היה לי בראש מישהו, הוא עדיין תקוע שם.
יוזמה ואומץ אין לי, אני גם לא רוצה להישמע נואשת, שזה לא יראה כאילו נפרדתי מחבר שלי ועברתי לברירת המחדל הכי קורצת.
הוא פשוט כריזמטי, פשוט..פשוט כמוני! מתאים לי בדיוק, לפחות ככה הוא מצטייר בראשי.
אבל נדמה כאילו התוכניות העתידיות שלנו לא יצטלבו בשנתיים הקרובות, זה כנראה לא נועד להיות.
אז הסטטוס נכון לעכשיו: רווקה.
רווקה וטוב לה.
רווקה ולא רגילה לזה.
מעניין מי יהיה האחד, ולא האחד על הסוס הלבן, ככל שמתבגרים מבינים שגברים על סוסים לבנים יכולים להיות כל אחד ורחוק מלהיות האידיאל.
הפואנטה בכל זה הוא שהבנתי שאחרי מערכת יחסים של שלוש שנים, אחרי חודשיים התגברתי אפשר לומר לחלוטין, והגעתי להבנה שהאחד שבאמת רציתי להשיג חמק לי בין הידיים.
אם הגורל ירצה בכך ואני אחת שמתקשה להאמין בו, אולי ניפגש בטעות, כמו שקרה לנו בכל הפעמים עד היום :)
מהיום שלושה חודשים לשחרור מצה"ל.
הפסיכומטרי מחכה, לימודי הרפואה בתקווה ואיתם החיים והפחד.
פתאום הרצון להשתחרר הוא חצי כוח.
אבל זה יבוא ואני מקווה שעם התאריך תבוא המוטיבציה.
ותאילנד!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
