אתם לא לבד,חייכו

(אזהרה פוסט פסימי במיוחד-סתם פריקה)

אני חיה בבועה שלי בחו"ל כבר כמעט 4 שנים, רחוק מכל הצרות, את כולן השארתי מאחור.

אני סוללת דרכים שרק אני פוסעת בהן ויש לי את הפריבילגיה לצעוד עם מי שרק אבחר.

הצרות שהשארתי עוטות אפלה, הן מוסתרות ממני, הם לא מספרים לי כלום ומשאירים אותי לחיות את חיי, אני אסירת תודה, לפעמים כנראה שבאמת עדיף לא לדעת.

מדי פעם אני חוזרת למציאות, בחו"ל הם קוראים לזה חופשה, אני קוראת לזה 'פחד'.

מפחיד לחזור, מפחיד עד שהידיים רועדות, מפחיד עד שהדמעות נתקעות בגרון, מפחיד שמתחשק לצרוח, מפחיד שאין את מי להאשים, מפחיד שאני לא יכולה לעזור, מפחיד שאין מי שמבין, מפחיד שאני לא מצליחה לחיות את חיי, הכל כל כך מפחיד..

ועכשיו לתופעה יש שם, שם פסיכיאטרי לא מסוקס במיוחד.

לפעמים באמת עדיף שלא לדעת.

אני מקווה שההוא שם למעלה, אשר תחתיו אנו בובות קשורות בחוטים, אני מקווה שהוא רואה, שומע ומרגיש את כאב האנשים שנפגעים, ומבין איזה עוול נגרם.

זה לא רק המאבק שלי, זה מאבק של רבים אחרים, והפחדים? כולם כאן, והכוחות? אין, והבועה? בדיחה אחת גדולה.

FML