שתיקה חלולה.

אף לא חשבתי שהיא תגרום לי לבכות...

במעמד כזה, בהר הצופים- מול כל ירושלים ואחרי לימוד מעמיק על העיר ועל המלחמות [בגרות בהסטוריה מחר] הבנתי את כל המאמץ שהיה, כל השמחה שבאה אח"כ. הבנתי שניצחנו- אחרי הכל.

ובכיתי. בכיתי כמו ילדה קטנה. אבל הבכי לא היה מעצב, מדיכאון, מהרגשה לא טובה, מבושה

להפך- הוא בא מאושר, אושר עילאי.