שתיקה חלולה.

חזרתי עכשיו ממסיבת יום הולדת של חברת ילדות.

שתינו היינו באותו גנון והמשכנו יחד בגנים הבאים עד סוף היסודי.

המשכנו להתראות המון בסניף והיינו החניכות הקבועות שכולם הכירו ואהבו עד שהגיע השלב שבו מכניסים להדרכה ושתינו הודחנו לצד ולא הוכנסנו להדרכה.

היום, אחרי שאיזה חודשיים לא ראיתי את השבט, כולם או בנפרד- הלכתי למסיבת יום ההולדת שלה והיה לי אפילו קצת נחמד.

הייתי מרוחקת ובכל זאת- נהניתי.

הבן הראשון שאהבתי בחיי היה שם לכמה דקות והלך. אפשר להעיד שהייתה התרגשות קטנה, ללא ספק [למרות שאני חושבת שהוא אידיוט ופוזיונר =/] אבל היא חלפה מהר וכך גם הוא.

אני שמחה שהמשכתי לחיים אחרים, מעבר לסניף ההוא.

היא הגיעה לשיעור והתיישבה לידי.

ביקשה שאנגן לה קונצרט של היצירות שלמדתי [היא לא עשתה זאת אף פעם בעבר]

התחלתי בסדר הרגיל שלי, יצירה אחרי יצירה. כשהגעתי לנוקטורנו של שופן שמנוגן גם ב"פסנתרן" התחלתי לרעוד. לא ידעתי אם זה היה מהקונוטציה או מהלחץ שביקשו ממני לנגן ואני באמת יושבת ומנגנת [אני בדר"כ לא מתישבת לנגן כשמבקשים ממני...]

ניגנתי הכל וראיתי דרך הפסנתר הנקי שהיא מחייכת ונהנית, אז גם אני נהניתי :)

ישנה יצירה אחת שאני מאד מאד רוצה לנגן אך היא נשמעת [ונראית] מאד קשה ובכל זאת, בסוף השיעור, אחרי היצירה האחרונה והתו האחרון היא אמרה שאוכל לנגן את היצירה ההיא

ואני רעדתי מאושר

קפצתי בסוף השיעור בכל הבית, משמחה כמובן. והרגשתי סופסוף גאווה.