I Am

היה לי מוזר נורא כשהוא פנה אלי והציג את עצמו. הוא צלם חובב שהגיע אלי דרך המלצה מחבר משותף. התברר שהוא מעוניין לצלם צילומי קשירות (Bondage), יש לו כבר מודלית והוא תר אחר מישהו שיודע לקשור. הבהרתי לו שלמרות נסיוני בתחום, הרי שמעולם לא התעסקתי בקשירות שנועדו לצילומים, אלא בעיקר בקשירות פרקטיות שנועדו להשתלב באופן מושלם עם האקט (המיני בד"כ) שבא לאחר מכן. הוא עדיין התעקש וביקש שאחשוב על זה.

פגישת ההכרות המשולשת שהוא ארגן בבית הקפה אי שם בגבעת חן היתה די חביבה. הבחורה היפה שישבה מולי עם משקפי השמש שידרה סקרנות וסגירות מה, אך הראתה התלהבות כשהוא התחיל לדבר על הצילומים הקודמים שלהם ועל מה מתוכנן להפעם. במהלך כל הפגישה תהיתי באמת עד כמה אני חיוני לסשן הצילומים המתוכנן, אך אמרתי לעצמי שאתן לזה הזדמנות. לפרוש הרי תמיד אפשר.

שישי, השעה 8:00 לפנות בוקר ופעמון הדלת מצלצל לו. אני ניגש לדלת והיא ניצבת מולי עם אותם משקפי השמש. "נו, אז אתה מוכן? צריך לזוז", היא אומרת בעליצות בוקר מעצבנת ומחייכת. "כן, רק אביא את הציוד ואפשר לנסוע", אני עונה בעודי מפנה את גבי אליה והולך להביא את התיק מהחדר.

הנסיעה עצמה לא היתה ארוכה וכהרגלי בקודש לא הרביתי לדבר בשעות בוקר מוקדמות שכאלה. הגענו למקום הצילום והתמקמנו. כל אחד פרק את הציוד שלו; אני את חבליי, היא את בגדיה והוא את ציוד הצילום. הם התחילו לעבור ביחד על הבגדים שהיא הביאה ודנו מה יתאים למה. היא לא רצתה לעשות צילומי עירום הפעם, אז הם חיפשו סט שיכול להתאים לתמונות עם החבלים. לאחר דין ודברים, הוחלט מה תלבש וגם הועלה הרעיון לקשר הראשון, שהיה אמור להיות על רוב גופה.

היא נעלמה לכמה דקות כדי להחליף את בגדיה. בינתיים ניצלתי את הזמן ותהיתי ביני לבין עצמי מה תהיה הדרך הטובה ביותר לבצע את הקשירה שהצלם ביקש ממני. בעודי שקוע לי בין חבלים שמעתי צעדים מאחוריי ואז היא פלטה "אני מוכנה". כשהסתובבתי אליה אני לא הייתי מוכן, כי מהגרסה המאד נחמדה ולבושה של העלמה שהיתה לצידי לפני כמה דקות, ניצבה כעת מולי מישהי בלבוש תחרה מינימלי שחשף את גופה הנשי והאתלטי. מסתבר ששנים בספורט מקצועי אכן משווים לגוף מראה מאד מרשים וגמישות יתירה (שאליה התוודעתי בהמשך). לאחר כמה שניות של הלם ורצון לחפות על כך, החלטתי לגשת מיד למלאכה - בחרתי חבל מהערימה, הנחתי אותו בעדינות על עורפה והתחלתי לקשור את החבל לאורך גופה. החבל חלף לו בין שדיה, לאורך הבטן השטוחה והמעוצבת שלה, המשיך משם בין רגליה והתחבר לקשר הראשוני שהונח על העורף. כבר הייתי בשלבי סיום כשהוא ביקש ממני למקם אחרת את הקשירות לאורך החבל בחלק הקדמי של גופה. התייעצנו לרגע כיצד לעשות ונאלצתי לפרום את כל הקשירות שעשיתי עד עתה לאורך החבל ולקשור את הכל מחדש. התחלתי את התהליך שנית עם השינויים המבוקשים - החל מעורפה, בין שדיה, לאורך הבטן ובין רגליה. הצלבתי את החבל לאורך גבה, עובר ושב מגבה לחזה שלה ומשם חזרה לבטן שלה.

לאחר דקות ארוכות של קשירות וכשהכל כמעט מוכן, היא לפתע נשענה עלי ואמרה שהיא מרגישה חולשה ורוצה לשבת. הושבנו אותה בעדינות והבאנו לה משהו לשתות. נראה שהיא חטפה סחרחורת קלה, דבר הגיוני לאחר הזמן הרב יחסית שבו ניצבה מבלי לזוז, בעודי קושר אותה. היא נחה זמן מה ואז אמרה שהיא חייבת ללכת לשירותים. לכאורה הדבר הטבעי ביותר, וגם לא הייתי טורח לציין את הפרט האחרון, לולא כל מערכת הקשירות שבניתי עברה למעשה בין רגליה. בלי לחשוב פעמיים התרתי מעליה את החבלים, מתחיל בגבה התחתון, עובר לגבה העליון, יורד אל בין רגליה ומסיר אותו מעל לגופה. פירוק מהיר של קשירה זה עניין שקורה לעתים ולא היה בכך שום דבר חדש, אבל כשאספתי את החבל שנותר בידי והעברתי אותו בין אצבעותיי, הרגשתי משהו מוזר בנקודה מסויימת. העברתי את החבל עוד פעם על ידי, מנסה למצוא את הנקודה הזאת בחבל, ופתאום שמתי לב למקטע של כמה סנטימטרים שבו החבל רטוב לחלוטין. התחלתי לנסות ולהבין איך קרה שהחבל נרטב, שהרי גם כשהיא שתתה לא ראיתי שמשהו נשפך והחבל לא היה על הרצפה, ואז שמתי לב באיזה מקטע בחבל מדובר - זה היה בדיוק באזור שעבר בין רגליה...

הקשר שצולם לאחר מכן היה דקורטיבי בלבד, אבל לאור הגילוי לעיל וההבנה שהבחורה שניצבת מולי כה מתרגשת ממגע החבלים על בשרה, הרי שהקשירות שבאו אחר כך כבר היו חזקות ומרתקות בהרבה (תרתי משמע). היה נפלא לקשור מישהי שבכל כריכה נוספת של החבל סביבה רק התמסרה ונסחפה יותר עם ההרגשה הזאת.

מסתבר שהזמן חולף מהר כשנהנים, כי יום הצילומים הארוך (10 שעות בסך הכל) חלף בן רגע. החוייה היתה כל כך שונה מבחינתי, כי לפתע היה צריך לשים לב לכל דבר קטן בקשירה עצמה ולא רק לנוחות של הנקשרת. פתאום הכל היה צריך להיות ממש מסודר והיה צריך לבחור שילוב נכון של חבלים ובצבעים הנכונים. זו היתה טבילת אש שגרמה לי לראות עולם חדש שפחות התייחסתי אליו עד היום והוא עדיין כה מרתק. ובכן, לפחות לצילומים הבאים כבר הגעתי עם קצת יותר ידע ופחות הלם.

בדרך חזור לכיוון הרכב שלה היא היתה עייפה מעט, אבל עדיין תקשרה וסיפרה לי עד כמה היא נהנתה. הכל היה נגמר באותה נסיעה חביבה חזרה לולא אמרה לי דרך אגב ש"הצילומים היו נחמדים, אבל באתי רק בגלל הקשירות". הסתובבתי אליה עם מבט מופתע ומשתומם, מביט עליה לרגע ושואל "אז למה צריך את הצילומים? אפשר גם לעשות את הקשירות בלעדיהם".

"כן, אבל לא הכרתי אף אחד שיודע לקשור עד היום. הייתי צריכה מישהו שיקשר ביננו."

כעבור יומיים נפגשנו אצלי. הפעם לא היו שם מצלמות, אלא רק חבלים.

הקשר הראשון. השילוב של השחור והאדום יצא נחמד.