הבנתי שזה קורה כשראיתי את תל אביב המוארת מבעד לחלון המרובע של המטוס. הכל נהיה גדול יותר כשאנו מנמיכים גובה. אמיתי יותר. וכשהגלגלים נגעו ברצפה, פגשתי באדמה. הבועה התפוצצה. נחתי למציאות. וזה מרגיש כאילו הכל היה חלום, כאילו אף פעם לא עזבתי את הארץ. כאילו קמתי משינה ופתאום אי אפשר לשלם בשקלים באוטובוסים, והיו בחירות ואירווויזיון, וסגרו חנויות ופתחו חדשות ומרוב הזמן כבר לא זוכרים מה השתנה. ובו בזמן הכל אותו דבר. אנשים באותה עבודה, אותם מערכות יחסים, באותו מקום. ואני חזרתי אחרי שחציתי את כל העולם. והכל אחר רק אותו דבר. איך לא להשאב בחזרה לבריחה הזאת? אני מנסה בכל כוחי לא ליפול לדיכאון שמחכה מעבר לפינה. וכל הטוב נשאר והסיוטים התפוגגו, כי ככה זה נוסטלגיה. נשאר רק הטוב וזה מפתה רק יותר, לעצום עיניים ולהרגיש את גלגליי המטוס מאבדים אחיזה בקרקע, ויחד איתו גם אני.