זיכרון ילדות
מישהו חכם אמר לי פעם כי לכל סיפור טוב תמיד יש התחלה, כי אחרת, איך יהיה סוף? אולי אני הולך קצת רחוק מידי, אל איפשהו בכיתה ד' הרחוקה ממני מרחק שנות אור. אבל היי, זה הסיפור שלי, נכון?
היינו קבוצת ילדים חייכנית, בלי דאגות, שקועה במשחק כדורגל ברחבה בוצית מהגשם של אתמול ושער מאולתר. היו כאלה שחשבו שאנחנו נראים קצת מוזר ביחד. אני הייתי השוער, ילד בלונדיני עם עיניים ירוקות בהירות, גרום ורזה מאוד. הייתי ילד מופנם ושקט, ממושמע וכל כך צייתן.
ההיפך הגמור מאדם, שרץ עם הכדור ומתחמק מכולם. כבר בגיל הזה היו לו עיניים חודרות ואפורות, שיער שחור פרוע ועור לבן בצורה מפחידה קצת. הוא היה גבוה, מהסוג שמתבלט תמיד מעל השאר ובדרך כלל גורר אותנו לצרות שלא רצינו להיכנס אליהן מלכתחילה.
הייתה גם טלי, שהצליחה לחטוף ממנו את הכדור, ולולא היו שמים לב לשיער הארוך והאדום שלה, שמבצבץ מכובע קסקט, היו עלולים לחשוב שהיא בן. באותם רגעים אף אחד לא חשב שהיא תתבגר לנערה יפיפייה, שתשבור הרבה לבבות עם העיניים הכחולות החתוליות שלה.
שם רץ בצד, ללא מטרה מדויקת: שי, הילד הכי עשיר בבית ספר- מפונק עם הורים שאף פעם לא בבית, וכך משאירים לילד בהיר השיער את תפיסת העולם הצינית שתהייה לו, שהוא יתבונן בעולם דרך עיניים כחולות וקרות כקרח.
הנה יוני, שעושה סלטה על המגרש אחרי שהצליח להבקיע לי גול, האמת שכל אחד אחר היה יכול להצליח- הייתי שוער גרוע. הוא מחייך ומוציא לשון לאדם, שהיה בקבוצה שלי, ועל פניו הבעת תסכול ממני, אבל ידעתי שהוא יבחר בי גם בפעם הבאה לקבוצה שלו, למרות זאת. יוני, ילד נמוך קומה ורזה יותר ממני, אם זה היה אפשרי, עם עיניים חומות ונבונות, שיודע תמיד איך לחלץ אותנו מכל תקרית שאליה אדם מכניס אותנו. לומד כבר בגיל צעיר זה, שלאבא לא מפריעים כשהוא שיכור, או לאמא, כשהיא עם גבר זר שאספה איפשהו.
כן, אני יודע שאף אחד מהמבוגרים באזור לא הבין את הקשר בינינו, אני לא חושב שאנחנו הבנו, אבל היינו ילדים, נהנינו וזה כל מה שהיה חשוב. אני יודע שאם הייתי אמור לבחור מהחבורה המוזרה הזאת את החבר הכי טוב שלי, זה היה אדם. אני יודע שאף אחד לא מצא את הקשר בינינו, ושהמורים נשארו פעורי פה לראות את כל התחבולות שעשינו רק כדי לשבת יחד בכיתה, עד שנכנעו. אני יודע שגם הוריי לא הבינו את פשר החברות הזאת, ואנחנו מצידנו לא טרחנו לנסות להסביר, אני לא בטוח שהבנו, כל מה שאני יודע, זה שכשהייתי ליד אדם, הרגשתי בטוח.
עם הזמן המורים התרגלו והתייחסו אלינו כאדם אחד, כי לא היה מקום שבו אני נמצא ואדם לא, ולהפך. למרות היותי ילד טוב, שהיה נער השליחויות ואהובם של כל המורות, שטענו כי אני חכם בצורה יוצאת דופן, הייתי מסתבך בצרות ונענש בגלל אדם לא פעם. כן, הייתה לו השפעה כזאת עליי. אני זוכר ששמעתי פעם את אחד המורים מתלונן על אדם, ואומר שהילד הזה פשוט בלתי אפשרי, ואת הצחוק של המורה לה סיפר את התעלול, אומרת בתגובה כי לזכותו ייאמר, שאיתו אף פעם לא משעמם. האמת?, לא יכולתי להסכים איתה יותר.
את היום בו אייל נכנס לכיתה אני זוכר כאילו זה קרה אתמול, ולו רק בגלל הסיבה, שזה היה היום בו הפרידו אותי מאדם והשיבו אותי לידו. אני זוכר את המורה מציגה אותו לפני הכיתה, אומרת שעלה לארץ מארה''ב, וגוררת מבטים סקרניים, שנשלחו מכל רחבי הכיתה אל אותו ילד קטן עם עיניים כחולות גדולות ובהירות כמו השמיים, קצת נמשים על האף וענן תלתלים חומים. הוא מתיישב לידי ואני שולח אליו מבט בוחן מהצד, עדיין כועס מעט על ההפרדה מאדם. הוא שולח לי מבט משלו וחיוך ביישן עם גומות. הוא לא מדבר איתי כל מהלך השיעור, מתנהג בנימוס מוחלט, ומחכה להפסקה כדי שנגלה שהוא דובר עברית שוטפת, מכיוון שהוריו ישראלים במקור, שהחליטו שהם ''חוזרים, לא עולים.'' הוא מסכם בתרעומת קטנה על המורה שקראה לו עולה חדש.
לאחר מכן כל אחד מתפנה למשחקי ההפסקות הרגילות. אני, כמובן, ממהר עם החברים שלי לתפוס את המגרש, לפני שתעשה זאת קבוצה אחרת, ואז אני קולט אותו מתיישב על מדרגות החצר, לבד. הוא מסתכל עליי ואני לא יכול שלא להושיט את ידי, מסמן לו להצטרף אלינו, מחליט באותו הרגע שאני בוטח בו, כמו שרק ילד קטן יכול.
''אני זיו'' אני מציג את עצמי, ''ואלו הם: אדם, טלי, שי ויוני.'' מצביע על כל אחד בתורו.
אדם שולח לי מבט נוזף מהצד ואז שואל אותו אם הוא יודע לשחק כדורגל.
''כן, שיחקתי די הרבה בבית... כלומר, בבית הקודם שלי.'' הוא מתקן את עצמו.
''יופי, אתה תהיה השוער.'' מכניס אותו אדם לתפקיד שתמיד התחלף במישהו מהכיתה.
אני מתכופף לשרוך את נעליי וכך גם הוא, אני מחייך אליו, ''גם אני שוער, זה נחמד.'' אני אומר. הוא מחייך אליי בחזרה ואנחנו רצים להצטרף לשאר.
אנחנו מתבגרים, כל אחד בדרכו שלו, אבל החברות נשארת. אף אחד כבר לא מרים גבה, התרגלו אלינו, כנראה. כשהיינו בני 14 בערך, אדם ניסה לשכנע אותנו להבריז מיום הלימודים לטובת יום בחוף הים של ת''א. בתחילה התנגדתי בכל תוקף, אבל לאחר שהוא שלח אליי את המבט הזה שלו, גיליתי לתומי שאני מהנהן בהסכמה.
אייל אוחז בידי ונועץ מבט מזהיר, ''אני לא חושב שזה יגמר טוב.'' הוא אומר אבל בכל זאת מצטרף.
שם על החוף, כשכולנו בבגדי ים אני מבין לראשונה, שנשים- זה לא הקטע שלי, ושאני מוצא את עצמי נמשך לאיזה גבר שזוף שקלט את מבטי המהופנט וקם לעבר דוכן הגלידה. בהחלטה של רגע אני שולף את ארנקי ורץ לקנות גלידה גם. כשאני מתקרב אני שומע אותו מדבר עם חברו:
''הוא ממש נדלק עליך, לא?''
''באמת, גל, הוא רק ילד.'' הוא אומר ומבט של גועל על פניו.
''אוו, בחייך, אני חושב שזה חמוד.'' הוא אומר בחיוך ונצמד אליו, מנשק אותו. באותו הרגע אני חושב שהוא קלט את מבטי ההמום, שנייה לפני שברחתי מהמקום כשפניי בוערות מבושה. אחר כך אני מתיישב, ליבי פועם, ומסרב להצטרף אל חבריי ששקועים במשחק עם כדור ים.
''היי'' הוא מתיישב לידי, ואני נותר חסר מילים ורוצה לקבור את עצמי, ''תראה, אני ממש מצטער ששמעת את זה, לא התכוונתי להעליב אותך.'' הוא אומר ואני ממשיך לשתוק מכיוון שהמילים שלי לא נמצאו. ''אוי, תראה, אני לא נורא כזה בדרך כלל.'' והוא מחייך אליי.
אני מרגיש שסוף סוף מצאתי את הלשון שלי, ''אני... אני... לא יודע מה להגיד.''
''תראה, חמוד, זה לא שאתה לא מתוק, פשוט אתה עוד ילד, מבין?''
אני מהנהן בעיניים דומעות.
''אני בטוח שכשתתבגר תהיה גבר נאה מאוד, אבל עכשיו אתה עדיין קטין, אתה מבין.'' הוא מלטף את שערי.
אני מתנער ממנו ונעמד, ''אני בכלל לא ילד.'' אני אומר, זוקף את חזי כאילו יש לי שרירים להשוויץ.
''אני בטוח שאתה לא חושב כך, אבל כרגע תאמין לי שאתה לא רוצה להיות עם מישהו מבוגר. תראה,'' הוא מביט בי בתסכול, ''אני בטוח שיש המון בנים בגילך שיעניינו אותך.''
אני שם לב שהוא לא יודע מה להגיד כל כך, אבל בן זוגו, שמצטרף אליו באותו הרגע ואוחז בידו, ממשיך את דבריו, ''חמודי, מה שהוא מנסה להגיד לך, זה שבגילך הידלקות זה דבר חולף, ושתחכה לרגע הנכון ולמישהו הנכון.'' גם הוא מלטף את ראשי, ידו השנייה לא עוזבת את זאת של אהובו. ''אתה תמצא אותו, אני מבטיח, אבל תשתדל שהוא יהיה קרוב יותר לגיל שלך, בסדר?''
אני מהנהן ואז מחייך אליהם, קולט את אדם רץ לעברי מהים, כנראה חשב שהם מטרידים אותי, הם הולכים.
''מה זה היה?'' שואל אותי אדם, מתנשף מהריצה והמשחק.
''שום דבר, בוא נשחק.'' אני אומר, תופס מטקה וכדור ומחייך אליו בפעם האחרונה, לפני שכל כולי מתרכז במשחק מולו.
מיותר לומר שהבילוי המיותר הזה עלה לי בריתוק של שבועיים, ושהיחיד שיצא מזה ללא עונש היה שי, שהוריו לא היו בבית כדי לדעת על זה. אבל למרות העונשים, כולנו הסכמנו שזה היה שווה את זה, אפילו יוני, שאביו הכניס לו מכות הגונות שהשאירו סימנים על גבו, וקוממו את אדם, שהחליט לשתף את אחיו הגדול בזה. אחיו של אדם אמר שיקפוץ לדבר איתו על כך. עד היום איננו יודעים מה נאמר באותה שיחה, אך מאותו היום אני יכול להישבע שאביו של יוני מעולם לא הרים עליו יד יותר, והתבונן באדם במבט ספק כועס ספק מפוחד. אדם, מצידו, היה מישיר את מבטו החצוף, עד שזה היה מסיט את מבטו.
עברה שנה שלמה, לפני שהבנתי שאני מאוהב ללא תקנה באדם. בסופו של דבר עמדתי מולו מבויש, מספר לו שאני חושב שאני הומו.
''הומו? אתה בטוח?'' הוא שאל אותי, מרים גבה.
''כן.'' אני עונה, מישיר מבטי אליו כשפניי עדיין אדומות.
''נו... אז איך זה?'' הוא שואל אותי, וגורר ממני מבט לא מבין, ''אז איך זה להיות עם גבר, טיפשון.''
''לא יודע... לא... לא ניסיתי.'' אני אומר, פניי מאדימות בחזרה.
''אז איך אתה יודע?''
''אני פשוט יודע, טוב?''
''טוב'' הוא אומר ואז מנשק אותי נשיקה הגונה. כשהוא משחרר, אני פוער את עיניי.
''מה אתה עושה?'' אני שואל כאשר אני מצליח להתעשת על עצמי.
''מנשק אותך.'' הוא אומר לי בטון, כאילו זה היה ברור מאליו.
''אבל... אבל חשבתי שאתה עם שלי, נו, אתה יודע...'' אני מגמגם מולו, ומוחי מדמיין אותו אומר לי שזה סתם ושהוא מאוהב בי כל הזמן.
''נו ו...'' הוא מנפץ לי את האשליה.
''מה נו ו...? אתה סטרייט או מה?'' אני מתפרץ, לא יכול לעצור את התסכול שלי יותר.
''מה זה משנה?'' הוא מושך בכתפיו, ''סתם רציתי לבדוק איך זה, נו... איך זה?''
קולי צרוד פתאום כשאני עונה, ''זה... זה מאוד נחמד.'' ואז אנחנו מחייכים אחד לשני, ויורדים להצטרף לארוחת הערב- אליה קראה לנו אמו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
The flame of N
