בשביל להבין בכלל על מה מדובר פה, אתם מוזמנים לקרוא את הפוסט ה-1 למטה, רק תרדו קצת עם העכבר!
הקטע שהכי אהבתי ב'הדרך הביתה' ושבעיני הכי מוסיף הוא מ-2:50 עד הסוף, וב'יכולתי להיות מאושרת' פשוט כל השיר!
אתם מוזמנים לכתוב בתגובות איזה קטע אתם חושבים שהכי מוסיף לאוירה!
-
The Way Home הדרך הביתה
-Destiny דסטיני-
הדרך הביתה. כמה שזה פשוט. תמיד להתחיל ברגל ימין. נו, אתם יודעים, בשביל מזל טוב. כמובן לא לשכוח את המפתחות מכסף, עם הבובה הפרוותית והצהובה שקשורה אליהם בקשר בלתי נפרד, אות לזיהוי.
או! הנה, בדיוק עברתי את גן השעשועים שוקק החיים לימיני, בעודי מחייכת ומנופפת לשלום. עושה טוב על הלב.
יופי, הבית כבר לא ממש רחוק, אני רק צריכה לחלוף על פני בית הספר היסודי, שממש עכשיו פעמונו מצלצל ברעש, ובעקבותיו גם התלמידים.
הנה הוא! שם, לא כל כך רחוק! מחייכת חיוך גדול ומאושר אני מדלגת, ריבוע אחד כן ריבוע אחד לא, משתדלת לא להיפסל, סופרת בריכוז את הצעדים. בלי לשים לב מופיעה למולי דלת העץ המבריקה ברגע שראשי מורם מכפות רגליי. ידי מורמת באוויר, אפשר כבר להריח את ריח הבישולים של אמא, לשמוע את נועה שוב מתלוננת על קו הטלפון התפוס...
החיוך רק הופך להיות רחב יותר ויותר. כמה שחיכיתי לזה!
הביתה...
I Could Be Happy יכולתי להיות מאושרת
עיני נפקחות בבת אחת. אני עוצמת אותן בחוזקה, מנסה להיאחז בשרידי החלום הרחוק מכבר. חלום על בית... שוב...
ויתור מגיע די מהר. אני מתיישבת במיטתי ונאנחת. מימיני אני קולטת את קארין שוכבת על גבה, ידיה החיוורות פרושות לצדדים, גופה עולה ויורד בקצב אחיד. קל לשקוע אל תוך הספירה המרגיעה הזאת... הנה, אחת למעלה, שניים למטה, אחת, שניים, אחת...
אני עוצמת את עיני בהדיקות ונושמת עמוק, הכי עמוק שאפשר. כשעיני נפקחות, ראשי כבר פונה אל כיוון הקיר המתקלף שלמולי. השעון הישן והצולע מסמן שהשעה רק ארבע בבוקר. אני מתמתחת ומורידה רגל יחפה אחת ומיד אחריה שניה. המיטה שלי היא המיטה האמצעית, ולכן בדרכי אל כיוון הדלת אני עוברת על יד מיטתה של סאמר. דחף מוזר ולא מוגדר בוקע בי ודוחק בי להתקרב. אני כורעת על ברכי ומביטה בפניה היפות של סאמר; שיערה הזהוב שוכב פרוע על חצי פניה ומסתיר אותן, ואני מיד ממהרת לסדרו מחדש בעדינות מרובה על גבי הכרית הצהבהבה מעט מיושן, ומחייכת לעצמי חיוך קטן. עכשיו השיער שלה בתוספת אור הזריחה שהחלה בחוץ לזחול ולעלות, נראה כמו להבת אש גדולה ומרצדת. זה מדהים. אני תופסת קווצת שיער קטנה מראשי, ומניחה אותה במקום שבו האור פוגע בשערותיה. הלוואי והשיער שלי היה נראה כמו להבה גדולה, בוערת בשמחה, רוקדת על הגחלים על גבי שמי הלילה השחורים...
' את יפה מאוד. ' אני לוחשת לעברה. ברגע אחד עיניה נפתחות וחושפות ים של כחול מהפנט. ' יכולתי להיות מאושרת, וגם אז אף אחד לא היה רואה. ' אני ממלמלת מתחת לנשמתי בנשיפה אחת, ומיד לאחר מכן סותמת את פי בידי. אוף, אני לא סובלת את פליטות הפה הריקות מתוכן שלי.
-
. אסטה לה וי סטה .
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
ציפורים מנייר | בואו להיות חלק ממשהו גדול