שש שעות שמירה יכולות להביא לתובנות גדולות ביחס למשמעות החיים.
או במובן הארצי יותר, קצת לסדר את הראש ולהניח דברים במקומם.
כשהיית במכינה, איפשהו באמצע השנה, היה משבר גדול מאוד ביני לבין רכז הקבוצה, שהיה המלווה האישי שלי לאורך השנה. המשבר היה על רקע מעשה שהחלטתי לעשות, שעיקרו היה להרים ידיים ולוותר. עכשיו, למי מכם שלא מבין, המעשה הזה מתנגד לעקרונות הבסיסיים ביותר של מכינה קדם צבאית, ששואפת לטפח בני נוער יוזמים, שאפתניים, שמוכנים לקחת על עצמם אחריות ולא לוותר לנוכח קשיים שמתגלים בדרך.
מהות הויכוח בינינו הייתה על האם בעצם המעשה היה ויתור, ואני המשכתי וטענתי שלא. בסוף, זה לא שינה כמה ניסיתי להסביר לו את דרכי, האכזבה ניכרה על פניו ובהתנהגותו, ופשוט הרגשתי מרוחקת. הרגשתי כאילו הוא איבד בי את האמון. הוא מעולם לא אמר לי את זה, אף על פי שזה היה מה שהוא שידר.
ואז יצאנו לשבוע חופש בפסח, שממנו הוא מיאן לשוב עקב עוד שבועיים מילואים שהיו מיד לאחר החופשה.
וכך יצא שבפעם הבאה שראיתי אותו ודיברתי איתו הייתה חודש לאחר סיום המקרה.
אני זוכרת אותנו יושבים במדרשה, המתחם המרכזי בו היינו מתאספים לשיעורים או לפעילויות, ואנחנו במרחק כחמש דקות מפעילות קבוצתית כלשהי.
איפשהו אחרי שהוא שאל לשלומי ואיך היה בחופש, ואני התענייתי גם, הוא אמר לי משהו. הוא סיפר לי שהוא חשב עליי בזמן שהיה במילואים, ושבזמן הזה נפל לו האסימון לגבי המעשה שלי. הוא הבין שהקרבתי מלכה, במילים שלו. במילים שלי, בסך הכל עשיתי הקרבה אישית גדולה, באותו זמן זה היה בדמות איבוד מעמד ואמון של הקבוצה בי, עבור תוצאה סופית טובה. זה היה הדבר היחיד שהצלחתי למצוא שיצליח להפר את הסטטוס קוו שנוצר. וזה באמת הצליח.
ההצלחה הזו לא הייתה שלי, כי בסוף היום, מעשים של אנשים הם חסרי משמעות אם לא תהיה תגובה של האחר לגביהם.
מה עשיתי? זה ממש לא רלוונטי. השאלה היא למה עשיתי. למה אני מקריבה את המלכות של חיי, את הפיסות החשובות שאני נוצרת קרוב לליבי?
אני לא באמת יודעת אם יש לי על כך תשובה חד משמעית, אבל במבחן של באיזו מציאות אעדיף לחיות, בזו שבה עשיתי או בזו שבה לא עשיתי, אני מעדיפה לחיות בראשונה. כמובן, לא בהכללה, אבל בהסתמך על כמות החוויות שצברתי בחיי הקצרים, זאת פחות או יותר המגמה.
אז עכשיו אני חיה שוב בלי מלכה נוספת. בתקווה שגם לכך יהיה סוף טוב.
הפעם הויתור שלי היה כואב במיוחד. הפעם כפות המאזניים היו כמעט ומאוזנות. השיקול היחיד שהטה את הכף היה ההבנה שקיימים בי דפוסים הרסניים מסוימים, שכנראה לא ייעלמו בקרוב, שהצליחו להשתחרר מתוכי ולהשתלח החוצה. זה קרה רק פעם אחת, אבל פעם זה מספיק בשביל להצטרך להפר את הסטטוס קוו.
אז היום אתה לא מבין למה אני מעוררת בך כזה אנטגוניזם, למה התגובות שלי קרירות. שום דבר בפנים לא השתנה בי, פרט לצורך הנואש לדחוק אותך החוצה, בתקווה שאיפשהו בסוף, מחכה לך קצת יותר טוב ממה שלא הצלחתי ליצור עבורך.
יש ימים שאני מרגישה שהלב שלי מדמם. אחרי שש שעות שמירה, הפצע המגליד נפתח שוב, והתהליך הפנימי צריך לחזור חלילה.
עייפתי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
