אני לא יודעת מה קורה לי. כותבת, מוחקת, שוב כותבת, שוב.

קשה לי ללמוד הרבה יותר מאי פעם. מעולם לא היה לי קשה ללמוד. תמיד הצלחתי להתרכז, להקשיב, לסכם הכל בתמציתיות שגרמה לי להצליח במבחנים ללא קושי. אני לא מכירה את עצמי ככה. אני צריכה להזכיר לעצמי אלפי פעמים בדקה לשים לב לדברי המרצים, להביט בלוח שעליו המצגת, להניע את האצבעות על המקלדת. אני כבר לא בטוחה איך אעבור את השנה הזו.

ועדיין, בינתיים היא מתגלה כטובה הרבה יותר ממה שציפיתי. הצלחתי ליצור קשר עם כמה חברות לשנה, ובאופן מוזר יש אנשים שמחייכים אליי בבוקר ושומרים לי מקום ליד השקע הקרוב. אני לא זוכרת את הפעם האחרונה שבה קרה דבר כזה.

גילי חמודה ממש. היא היחידה שגם שמה לב שמשהו לא מניח לי להתרכז, והיא שאלה, מאוד בעדינות, לפני כמה ימים, מה זה. סיפרתי לה; לא הכל, אבל חלק. היא אמרה שאני לא מתנהגת כמו מאוהבת טיפוסית, שאני נראית כאילו זה מטריד אותי ומדאיג אותי, יותר מאשר גורם לי אושר.

אני לא יודעת לגבי זה, אבל אני יודעת שאף פעם לא קרה לי דבר כזה. והייתי מאוהבת פעם. זה פשוט לא היה ככה. החלק הכי מוזר הוא שנראה לי שהוא יודע. משהו בדרך שבה הוא אומר את שמי ומסתכל עליי, והתחושה הכללית שמרחפת בתוכי כשאני איתו. הכל כל כך מוזר שאני לא יודעת מה לעשות.

עוד מעט אצטרך להתחיל לעבוד על הסמינריון, ואז אבלה הרבה יותר זמן בספריה.