וזה קצת עצוב לי, כי אני כ"כ נהנית לראות את המדף של הצלחות מפוצץ ואת העובדה שהמקלחת תפוסה 99% מהפעמים שאני צריכה אותה ושעושים לי בבוקר צמה לצבא,
והלוואי שיכולתי להסביר את כמות האהבה הבלתי - נגמרת הזאת שיש בינינו, כזאת שמגשרת על פני שנים ודורות ויבשות וקורעת את הלב שלי כי מספר ימים חד ספרתי בכמה שנים פשוט לא מספיק.
זאת המשפחה שלי. קשה לי להסביר כששואלים, כי לא באמת.
אבל עכשיו השקט חזר הביתה והכל כ"כ ריק ושקט ואני לא מאמינה שכבר נגמר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
גורה.