אבל העניין הוא שאני לא זוכרת שעשיתי משהו כ"כ רע שמגיעה לי הקארמה הנוראית הזאת.
אתמול בדרך חזרה מהזומבי ווק (אני אוהבת את פורים!) עברתי בסמטה.
היו שם שני נערים, מקסימום בני 18, וילדה - מקסימום בת 16.
היא הייתה צמודה עם הגב לקיר, ואחד מהם היה רכון כלפיה. כל שפת הגוף לא נראתה לי בסדר.
"אל תיגע בי"
זה הספיק לי. הסתובבתי ושאלתי אם הכל בסדר. הבחור הרוכן ענה לי - "הכל בסדר, זאת חברה שלי".
היא לא ענתה, רק הסתכלה עליי.
אני מכירה את המבט הזה כ"כ טוב. זוויות הפה משוכות כלפי מטה, הפחד בעיניים. זו אימה, זה לא פחד. היא יודעת מה יכול לקרות.
"אני רוצה שהיא תענה לי", במקום זה ניגש אליי הבחור השני, ממש עמד מעליי - "הכל בסדר".
הסתובבתי והלכתי. פחדתי גם על עצמי.
לרגע חשבתי לעזוב את זה ככה, אבל המבט. אי אפשר לטעות בזה.
התקשרתי למשטרה. להפתעתי הם הגיעו.
ירדתי למטה, דיברתי עם השוטרים. הסברתי להם מה ראיתי ונתתי להם תיאור של הבחורים. השארתי מספר טלפון למקרה ש
השוטר התקשר, הוא מצא אותם. "אין מה לעשות, היא אומרת שהם ידידים שלה" כולם היו שיכורים והם אפילו לא החזירו אותה הביתה.
זה היה על כל פעם שזה קרה לי, ושהתחננתי שהבן אדם שעובר בצד השני של הרחוב ייגש ויעיף ממני את הבחור או יתקשר למשטרה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
גורה.