אין לך אלוהים אבל יש לך כאב ראש

לראות את הפרצוף שלו כל יום רק גורם לי לרצות לנקוט באמצעים אלימים יותר ויותר.

רק ילדים משחקים משחקים, וזה עצוב שכבר בעצם אין לי שום ציפיות מגברים.

רע לי בבסיס.

הנה לכם עצת הורות - אל תגדלו את הילדים שלכם ללא פידבק חיובי.

אל תתנו להם את ההרגשה שום דבר שהם עשו או יעשו בחייהם לא חשוב מספיק או גדול מספיק על מנת שתעצרו לרגע את שטף החיים היומיומי שלכם כדיי לטפוח להם על השכם ולעשות מזה אירוע.

אני נשבעת, שגדלתי להיות מי שאני, כ"כ כועסת, ממורמרת וקשה, בגלל הדבר הזה בידיוק. מעולם, בכל החיים שלי, לא נתנו לי את ההרגשה כאילו השגתי משהו; לא כשסיימתי עשרות כיתות בהצטיינות, לא בפסיכומטרי או קבלת תעודת הבגרות שלי, וגם לא עכשיו - כשעברתי את הגיבוש המזדיין הזה.

אני כ"כ כועסת ומותשת וזה לא נגמר.

היא שאנחנו אומרות בידיוק מה אנחנו רוצות מהם, 

ואז הם מתחילים לשאול אלף שאלות ולהמציא אלף בעיות מתוך עצלנות,

ואז כשאנחנו באות לוותר, הם מתעשתים.

וזהו מקור כל העצבים, רבותיי.

אני מתוסכלת ורוצה שמישהו ייקח אותי לאכול בחוץ.

אז נכון שעברו יומיים מאז היום הראשון של הקיץ,

אבל השנה אני עסוקה כפי שמעולם לא הייתי אני חושבת.

חזרתי חיה מהגיבוש, שהיה כמו יום המאה בשטח וכלל אבק וטונה, הישר לשגרת הבסיס - עבודה שלי.

מעייף.

אני מקווה שהייתי טובה בגיבוש, אי אפשר באמת לדעת. זה מלחיץ ותנאי השטח עושים את שלהם. לא החלפתי בגדים 3 ימים ובדרך חזרה באוטובוס בטח פשוט חשבו שאני ג'ובניקית שלא מתקלחת. נהדר. אחד זרק לי הערה בסגון "בת 17 שחושבת שהיא בסיירת גולני" אחרי שלא הסכמתי להזיז את התיקים שלי. ממתי מדברם ככה לחיילים?

מישהי בחרה בי ראשונה בסוציומטרי (הכי מתאימה לקצונה), זה נורא מחמיא ואני מקווה שזה יעזור.

חוץ מזה, הייתי בהופעה של הפרודיג'י והיה מטורף! זה בידיוק מה שהייתי צריכה אחרי שבוע מזעזע כזה. הייתי עם החברה היפה החדשה שלי, ולפני זה שתינו יין מבעבע בטעם פטל ואכלנו גלידה מהקופסא. בבוקר היא הכינה לי שיבולת שועל עם בננות ואפרסק. I like her.

היה לי מין גל של מזל רע, וביום שישי שאחרי ההופעה, איבדתי את החוגר שלי באוטובוס לב"ש. הרס לי את כל הסופ"ש. גם עצם העובדה שראיתי שני אקסים ביומיים (אחד בהופעה, דווקא אותו בתוך קהל של עשרת אלפים איש, ואחד בתחנה המרכזית, בפעם הראשונה מאז הפרידה) לא עזרה.

החוגר נמצא (ותודה למחלקת אבידות של מטרופולין!) והובא לידי ע"י הידיד שנסעתי אליו לב"ש. נאמרו המון מילים כואבות באוויר, כי זה מין עוד סיפור כזה של "את כל החבילה, ואני לא יכול להגיד לך לא - אבל לא." וקצת נמאס לי.

אז עכשיו אני נמצאת אצלו בתקופת צינון כדיי שלא אוכל עליו סרטים ונוכל להמשיך את הידידות המופלאה בינינו.

אח, גברים.

אין לי רגע פנוי, והעובדה שישנתי המון היא מדהימה בפני עצמה.