זו פעם ראשונה בחיים שלי שאני חווה את ההרגשה הזאת, של חופש כזה.
יש לי זמן וגם קצת כסף, ואני מרגישה שאני יכולה להרשות לעצמי לנשום.
סיימתי י"ב, ואני עדיין קצת לא מעכלת את זה. יש מעט מאוד דברים בחיים שלי שזוכים לתואר "משמעותיים" (אולי אעשה פוסט עליהם פעם), וזה אחד מהם.
אני לא יודעת מה להגיד על התיכון. הפרספקטיבה לא נבנתה עדיין.
סיימתי את המסגרת הזאת כמו שאני מסיימת כל מסגרת שאני נמצאת בה - עם מסקנות ספורות על עצמי ואפס קשרים חברתיים.
אני כבר לא יודעת מה לעשות עם עצמי לגבי זה.
המחשבות האלה מלוות אותי כשאני חושבת על הגיוס העתידי (והממשי) שלי, וזה רק מוסיף לפחדים שלי.
הסיבה העיקרית שאני לא פועלת ברצינות להשתמטות היא שאני רוצה לנצל את השנתיים האלה לטובתי וללמוד דברים חדשים.
עניין הצבא מלווה בהמון בעיות (כמו אצל כולם אני מניחה) כשבראשן עומד הגיל שלי.
אני לא רוצה להתגייס לבד, ואני פוחדת שהדבר יהרוס את מעט הקשרים שעוד נותרו לי.
אני רוצה להיות בבסיס סגור (שוב, ללמוד דברים חדשים), אבל אני מבועתת מהמחשבה על המקלחות המשותפות, חוסר האוכל הטבעוני והפרידה מחבר שלי לכ"כ הרבה זמן.
אגב הוא, גם אחרי 3 חודשים קשה לי להפנים כמה טוב לי איתו וכמה הוא מוכן לסבול אותי וללכת לקראתי. אתמול חברה שלי אמרה לי שהיא עושה את כל השטויות שהיא עושה בזמן האחרון בגלל שהיא כ"כ עצובה, ולרגע מפחיד אחד נזכרתי כמה עצובה אני הייתי לפניו.
במשך רוב השנה האחרונה שלי בתיכון הייתי עצובה. הייתי כ"כ עצובה וכ"כ חסרת תמיכה שאני לא יודעת איך עברתי את השנה הזאת בכלל. עכשיו אני מרגישה שהוא ממלא את כל החסרים שהיו בי, וכ"כ טוב לי. כל מה שנשאר לי הוא להתפלא על המזל הטוב שלי, שהתהפך רק עכשיו, להיות אסירת תודה ולפרוץ מפעם לפעם בבכי היסטרי ולמלמל "איך אני אוהבת אותך" תוך כדיי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
גורה.