נהיה לה חבר, שאם להגיד את האמת - לא מתה עליו בכלל, וכן אולי אני אצא גזענית - אבל זה שהוא בעל העדה הזו שלו, והמראה שלו, אפילו זה מרתיע אותי, וההתלהבות שלו מעצמו והוא בכללי גם. 

בתחילת הקשר שלהם עוד היינו יושבים ביחד עם החברים שלו, ואז לאט לאט היא הייתה יושבת סופ"ש איתי סופ"ש איתו, וגם הייתה מחלקת לפעמים את הזמן של ימי שישי, והנה היום - זה כבר חודש לסופ"שים הלא-משותפים שלנו. 

בהתחלה אמרתי לעצמי : "טוב לא נורא, נמצא זמן לבלות ביחד." , בהמשך זרקתי לה לפעמים בשיחות הטלפון , כשהיא הייתה אומרת שהיא יושבת עם חבר שלה, הייתי זורקת כזה כבדרך אגב :"כן את צפויה חח" אבל היא לא הייתה משיבה על זה וממשיכה את השיחה רגיל וגם אני. ואז בעצם קיבלתי את העובדה - שזה מה יש. אם מפריע לי? לא יודעת, לפני כמה זמן זה בטוח הפריע לי יותר, ועכשיו? לא ממש כנראה, כי זה כבר צפוי, וכבר הרגלי כזה.

התחברתי לאנשים חדשים, חברות טובות הפכו ליותר טובות, הבנתי שיש שם עוד אנשים בשבילי, אנשים כאלה שאפילו יבכו איתי כשקורה משהו - ולא יביעו אדישות כשקורה משהו, לא בקטע של להגיב, אלא בקטע של יש מי שיזדהה יבכה איתי ויחבק, ולא סתם יגיד לי 'אל תבכי'.. להביע רגשות כשרע למישהו אחר, לא בדיוק היה הצד החזק שלה.. אבל גם זה הפך להרגל.

היינו החברות הכי טובות מכיתה ט' , אני אומרת היינו כי עכשיו (כמו בכותרת) זה חברות - או לא להיות. עכשיו זה כבר לא חברות הכי טובות, חברות הכי טובות זה משהו שמרגישים .. אני לא בדיוק יודעת איך להסביר, אבל אני בטוחה שיש את אלה שמבינים למה אני מתכוונת. חברות הכי טובות זה יותר מסתם חברה להתחלק איתה ולראות פעמיים בשבוע, באמת.

גם להתקשר הפסקתי, אולי מידי פעם, ואפילו הודעות אני לא שולחת לה - היא תרצה היא תדבר. היום שמעתי מפי חברה שלי משפט חכם :"בקשר של חברות,ידידות, ובכללי בקשר של שניים , צריך שבאמת יהיו שניים ולא אחד." , הכוונה היא שהשניים צריכים ליזום, לקחת חלק, להראות שאכפת להם ולפנות זמן ו.. בקיצור הבנתם. 

הכי חשוב שיהיו תמיד הזיכרונות הטובים, כי היא באמת מדהימה. אני זוכרת את הטיולים המשותפים שלנו בקניונים, ימי הצילומים המפרכים, השטויות שעשינו, שנסענו יחד למועדונים, את הרגעים שהיא הייתה שם בשבילי ואני בשבילה, אני זוכרת אפילו את היום הראשון שהכרתי אותה בכיתה ז' והיא נראתה לי הכי ביישנית בעולם עד שגיליתי שהיא לא, ואפילו אולי עזרתי לה להפוך לפחות ביישנית. כל אחד תרם בחברות הזאת, אחרי הכל. 

אני לא בטוחה שאפשר לחזור להיות חברות הכי טובות למרות כל הזיכרונות, ברור שאפשר להישאר חברות טובות אולי טובות מאוד, אבל הכי טובות? לא ממש חושבת. אפילו ביום שישנתי אצלה, כל אחת הלכה לשבת עם אנשים אחרים, לא שלא נהנתי ביום הזה, אבל רציני? חחח , זה לא מוזר כזה? אבל עזבו, באמת שזה כבר מאחורה. לפני שבוע הודיעו על האפטר השכבתי, רציתי נורא ללכת והיא הסכימה, יום אחרי היא אמרה שלא נעים לה מחבר שלה כי זו שתייה ומי יודע מה יקרה שם, אז אמרתי לה לא צריך וניתקתי. אחרי חמש דק' היא התקשרה ואמרה שהיא תבוא כי זה נורא חשוב לי ושהיא דיברה אפילו עם חבר שלה והסבירה לו ואין בעיות. את האמת? החשק ללכת לאפטר איתה עבר אפילו שפתאום היא יכלה, אני באמת לא צריכה טובה, אני שמחה שהיא קיבלה "רשות" ממר חבר, אבל לא תודה. נודע לי היום שיהיה עוד אפטר שכבתי, במקום אחר, לשם אני אפילו לא הולכת לה להציע לבוא איתי, אני אלך עם החברות האחרות.. לא ממש מרגישה שיש לי רצון ללכת איתה, ואין לי כוח לשמוע שמישהי צריכה רשות ממר חבר.

היו כאלה שאמרו לי 'דברי איתה' או 'צאי עליה' .. מה הטעם ? התיכון במילא נגמר עוד מעט, כל אחת תפנה לדרך שלה. היינו יכולות לבקש להיות באותו מקום יחד בצבא, ואולי היינו מצליחות להשיג את זה, אבל אני בטוחה שהיא כבר שכחה מזה, לא נראה לי שזה גם היה חשוב לה, ועכשיו ? לא יודעת אם לי חשוב בכלל משהו בכל הקשור אליה. שתהיה מאושרת ותהנה, זהו, הכי חשוב.

אני בכל אופן ממשיכה את חיי כמו שהם, ולא רואה טעם בלנסות לשמור על קשר כשרק מישהו אחד רוצה אותו. 

והכי חשוב, שהיא אפילו יודעת שיש לי בלוג, אבל גם זה לא בדיוק ישנה את העובדה שהיא לא נכנסת לראות ממש מה קורה כאן, ואולי טוב יותר, כי לא בא לי לפתוח שיחה איתה על כל זה.