נמאס לי ממערכת החינוך בישראל!
אני חושבת כמו שיאנוש קורצ׳ק אמר שהכל מתחיל מחינוך, אבל אי אפשר להתחיל כלום עם חינוך כזה!
מודדים אותנו על פי ציונים ועל פי הזיכרון שלנו ולא על האנושיות, הערכים, המטרות בחיים, הכישרון שלנו..
סותמים לנו את הפה במבחנים ומאכילים אותנו חרא במשך 12 שנה! זה לא 12 שנות לימוד, אלו 12 שנים מבוזבזות, כי במקום ללמד אותנו דרך ארץ, היסטוריה, פוליטיקה, ציונות, לקחת אותנו כדי לראות את המקום היפייפה שאנחנו חיים בו גם מחוץ לעיר, מלמדים אותנו איך לענות על תשובה נכון בבגרות בלשון עוד לפני שקראנו את הטקסט, מלמדים אותנו איך ללמוד הרבה חומר במעט זמן, לוקחים מאיתנו את התקווה, את הרצון, את הדעות, את הדעות שלנו על סדר היום במדינה (!) משתיקים אותנו ולוקחים מאיתנו את הרצון לקום בבוקר. לא נותנים לנו להתבטאות בדברים הכי קטנים החל ממה שאנחנו לובשים עד מתי ואיך אנחנו יכולים לדבר בכיתה.
אני לא מכירה תלמיד אחד בבית הספר שלי או בכלל, שרוצה ללכת לבית הספר כל יום מחדש בבוקר כי הוא נהנה שם, כי כיף לו ללמוד, כי יש מקצוע אחד שהוא הכי טוב בו..כי יש מורה אחד שמאמין בו.
איפה המנהלים שזוכרים את כל השמות של הילדים בבית הספר? שעומדים בשער להגיד בוקר טוב? איפה המורים שיודעים ללמד? שנהנים ללמד?! איפה אנשי החינוך שאמורים להאמין בתלמידים? איפה התלמידים עם החשק לקום בבוקר? איפה הרצון לרצות ללמוד כל יום משהו חדש? לחנך? איפה אנשי החינוך שמלמדים אותנו ערכים ודברים על החיים ולא רק איך להכניס מספרים לתוך נוסחה? איפה שכל זה נמצא שם נמצאת התקווה שלי לגבי החינוך במדינה.
״קל להגיד קשה לעשות״. פעם מישהי אמרה לי שמישהי אמרה לה שאם אתה רוצה לשנות משהו תיכנס לתוך המערכת ותשנה אותה כי אם רק נדבר כלום לא ישתנה, כלום לא יקרה.
אחרי שהבנתי מהוא חינוך נכון, מהוא חינוך אמיתי, אחרי שלמדתי כ״כ הרבה דברים על חינוך טוב מהאנשים הנכונים ולא הם לא המורים שלי ולא המחנכים שלי. אנשי חינוך לחיים שמסתכלים עלייך בגובה העיינים ולא משנה מה תעשה ימצאו בשבילך פיתרון, דרך אחרת, עצה, יראו לך את העולם מזווית אחרת של החיים.. אחרי כל זה החלטתי שאני יחנך.
אני יחנך ואני אצור שינוי בדרך זו או אחרת במקום הזה.
אבל עד אז מסתבר שבשביל להיות שר החינוך צריך שתיהיה לך תעודת בגרות, אז אני יחזור לבגרויות, לתלבושת האחידה ולשבת בכיתה עד שיגיע הזמן. הזמן לשינוי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
