מצב רוח: עייפה

מוזיקה: Rooster - Come Get Some

הייתה לי פגישה נוספת עם הפסיכולוג אתמול.

אחרי שאבא שלי הודיע לי שהוא לא מתכוון לשלם על זה יותר, ידעתי שהזמן שיש לי לפגישות האלה הוא מוגבל ביותר. ועדיין לא סיפרתי לו את הדבר שבגללו ביקשתי ללכת לפסיכולוג מלכתחילה.

לפני שהלכתי אמרתי לעצמי שזהו, היום אני הולכת לספר לו, לא משנה מה.

נכנסתי לחדר והתיישבתי מולו. בדרך כלל הוא פותח את השיחה, אבל הפעם הוא המשיך לשבת והסתכל עלי במשך דקה בערך.

שאלתי "מה?", אז הוא אמר שרואים על ההבעה שלי שמשהו מפריע לי... שאני מתוחה או משהו.

אז התחלתי בזה שסיפרתי לו מה שקרה עם אבא שלי, המשכתי בלספר לו על זה שהחלטתי שאני צריכה לספר לו, ואז ישבתי דקה שלמה ובהיתי בריצפה.

הוא שאל אם אני רוצה לספר לו. אמרתי שכן. ואז עוד 2 דקות שלמות שבהיתי בריצפה בשקט מוחלט. ואז... אז התחלתי לספר.

הלב שלי פעם כאילו רכבת הלכה לדרוס אותי והידיים שלי רעדו בלי שליטה. רציתי לבכות... הרגשתי שאני צריכה לבכות כדי להוציא את זה. אבל מתוך כמעט אינסטינקט הרגעתי את עצמי ואמרתי לעצמי שוב ושוב בראש "אל תבכי. אל תבכי. אל תבכי." ובאמת לא בכיתי.

בסופו של דבר הוא ביקש שאני אשאל את אמא שלי אם יש לה אפשרות לממן 10 פגישות נוספות. אם כן, ננסה לצמצם את הזמן ולפעול כמה שיותר מהר בכדי לנסות לפתור את זה ביחד.

10 פגישות נשמע כל כך מעט, אבל אם כל פגישה זה 300 שקל זה יוצא 3,000 שקל. אחרי שראיתי כמה דברים יש לשפץ בדירה החדשה וכמה כסף זה הולך לעלות אני כבר לא כל כך בטוחה מה לעשות.

למה שזה יבוא על חשבון אחרים?

אולי כדאי לחכות עם זה עד שנסיים לעבור?

לא יודעת מה לעשות...