מצב רוח: עייפה

מוזיקה: Brian McFadden - Irish Son

אחרי קרוב לחודש (או אולי יותר) שלא הייתי אצל הפסיכולוג, מחר יש לי פגישה.

כל כך הרבה זמן לא הייתי... לא חשבתי שזה ישפיע עלי בצורה כזאת. אני, שכבר קרוב ל 5 שנים מתמודדת עם זה לגמרי לבד, פתאום חודש בלבד בלי הפגישה השבועית הזאת גורם לי להיות כל כך מעורערת.

אפילו כשהייתי באסטוניה, הדבר הכי קטן שגרם לי להיזכר בזה גרם לי להיות מדוכאת למשך שארית הערב. כמובן שבבוקר למחרת הכל עבר... לבינתיים, זאת אומרת. זה תמיד היה ככה.

מצד אחד אולי זה סימן טוב כי זה אמור לכאוב במטרה שזה ירפא. אבל מצד שני אני לא רוצה להיות תלותית. אהבתי את זה שהייתי חזקה לבד בלי עזרה מאף אחד. אהבתי את זה שלא הייתי צריכה את התמיכה של אף אחד בשביל להתמודד עם זה. הסתדרתי טוב מאוד לבד.

קמתי היום מוקדם בבוקר והלכתי לעבודה. בדרך כלל אחרי שקמים ועושים משהו העייפות מתחילה להעלם... אבל הפעם זה לא קרה. בעצם, ביומיים האחרונים זה לא קרה. למרות שהיום היה קצת יותר גרוע מאתמול.

בסביבות 4 אחר הצהריים שכבתי במיטה ונרדמתי. התעוררתי רק ב 9 וחצי בערב. היה לי את אחד החלומות המוזרים שהיו לי בזמן האחרון.

מכירים את החלומות האלה שאתם נופלים, ואז מתעוררים בזמן הנפילה? אף פעם לא יוצא שאתם נשארים בחלום עד סוף הנפילה או אחרי. אצלי זה היה אחרת.

אני לא זוכרת את תחילת החלום, אבל מאיפה שאני זוכרת הייתי במין מטוס או משהו עם אחד האקסים (נקרא לו דאג) ועוד מישהו שאני לא זוכרת מי זה היה. קרה משהו וכולנו נפלנו מהמטוס. יש לי דרך מוזרה כזאת להעיר את עצמי מחלומות בקטעים כאלה, למרות שאני לא מודעת לזה שזה חלום בזמן שאני חולמת. בקטע של תחילת הנפילה אמרתי לעצמי שזה זמן מתאים להתעורר, אז ניסיתי את הדרך שלי, אבל היא לא עבדה. התחלתי להאמין שזה באמת קורה.

בזמן הנפילה אני והאקס היינו די קרובים אחד לשני. אחרי כמה זמן הוא פתאום שאל: תגידי את האמת... את עדיין אוהבת אותי?

חשבתי לכמה שניות, ואמרתי לעצמי שגם ככה אני הולכת למות, אז זה לא משנה. ואז אמרתי: כן.

לא הרבה יותר מידי זמן אחרי זה, הגענו לתחתית. התרסקנו שלושתינו על דבר כלשהו שאני לא מצליחה להיזכר מה הוא היה. אבל למרבה הפלא, עדיין היינו בחיים. לא הרגשתי כאבים, אבל ידעתי שכואב לי. הצלחתי לגרור את עצמי מהריצפה וישר מיהרתי לחפש את דאג לראות אם הוא בסדר. מצאתי אותו וניסיתי לעזור לו לקום...

ואז פתאום פלאשבאק.

חזרתי לתקופה בחלום שכאילו הייתה מהתקופה שהיינו ביחד. לא מהתקופה במציאות, אלא בחלום. היינו במקום כלשהו... את הקטע הזה אני לא ממש זוכרת. כל מה שאני זוכרת זה שכל הזמן היינו ביחד, שלא רצינו להיפרד לרגע ושהרגשתי ממש טוב איתו.

אז נכון שאי אפשר ממש להרגיש דברים בחלום, אבל ידעתי שאהבתי אותו. אהבתי אותו כמו שלא אהבתי אף אחד אף פעם.

בעצם, זה נכון גם לגבי המציאות. רק שבמציאות  עבר כבר הרבה מאוד זמן מאז שהיינו ביחד וכבר אין לי רגשות אליו בכלל.

אני חושבת.