מצב רוח: עייפה

מוזיקה: The Starting Line - Up And Go

נדפקתי מכל כך הרבה כיוונים שזה לא יאמן.

ניסיתי לחשוב על זה בצורה חיובית... באמת שניסיתי. אפילו הצלחתי לכמה רגעים. אבל אז כל מיני אנשים העלו כל מיני נושאים, ואז הבנתי בעצם כמה שזה דופק לי הכל.

שוב אני לא מדברת ברור. הכוונה לצבא, כמובן. בגלל שהם החליטו פתאום להקדים לי את הגיוס הם פשוט הרסו לי הכל.

פסיכולוג

הקצבנו לעצמנו 10 פגישות מהרגע שסיפרתי לו את הסיפור המלא של מה שבעצם גרם לי להגיע לפגישות האלה מלכתחילה. היו לנו בינתיים רק 2-3 מתוכן - מה שאומר שנשארו עוד 7-8 פגישות. פגישה בשבוע = 7-8 שבועות. וכמה זמן עד הגיוס? 4 וחצי שבועות.

ולפני שתחשבו על זה בכלל - לא, לעשות את הפגישות יותר מפעם בשבוע זה בכלל לא אופציה, כי אבא שלי לא יוכל לעמוד בזה כספית. גם ככה זה נורא יקר וקשה לו לעמוד בזה.

אם לא נספיק לסיים את הטיפול בבעיה הזאת בזמן אני אתקע במצב שה"פצע" חשוף לחלוטין, ופתאום התרופה נעלמת. ואז זה יכאב שוב הרבה מאוד זמן ואז זה יגליד ואז יזדהם ואז בהנעת עפעף הרסתי לעצמי את כל החומות שבניתי ב 5 השנים האחרונות וחזרתי לאותו המצב בו הייתי אז.

עם כל הכבוד, אני לא מוכנה לתת לזה לקרות. בשום פנים ואופן.

רישיון

אחרי שנכשלתי ב 3 טסטים אני מחכה ומצפה לטסט הבא כבר הרבה זמן... עוד לפני שטסטתי לאסטוניה, בתקווה שאולי אותו אני אעבור.

אז יש לי 4 וחצי שבועות, מה שנותן לי מספיק זמן לעוד 2 ניסיונות לפני שאני מתגייסת, ככה שאפילו אם את הטסט הזה אני לא אעבור תהיה לי עוד הזדמנות. אבל כמובן שמשהו יקרה לדפוק את זה. פתאום משרד הרישוי החליט לשבות. לא ידוע עד מתי.

אם המועד היחיד שאני אוכל לגשת אליו יהיה בתאריך שאני אהיה בחו"ל? אני חוזרת לארץ רק ממש כמה ימים לפני הגיוס, מה שישאיר לי את כל הזמן הזה להתארגנות לקראת הגיוס.

עבודה

רק אתמול באמת הבנתי שנשארו לי רק 8 ימי עבודה לפני שאני צריכה לעזוב. אני חוזרת מחו"ל משהו כמו 3 ימים לפני הגיוס, אז הבוסית שלי אמרה שכבר אין טעם לחזור לעבוד אחר כך בשביל כמה ימים, אז ה 7/2 (יום לפני הטיסה) יהיה כבר היום האחרון שלי שם.

מה הבעיה, אתם שואלים?

אז ככה... קודם כל, זו לא עבודה רגילה. הגעתי אליה במסגרת הלימודים שלי בתיכון האקסטרני שעברתי אליו אחרי שחזרתי ללמוד. המקום עבודה הוא בעצם עמותה לקידום נוער שנשר ממסגרת הלימודים הרישמית. זאת אומרת שהתנאים הרבה יותר נוחים, המסגרת הרבה יותר גמישה, הסביבה הרבה יותר נוחה, מתחשבת ונחמדה ואני עובדת עם נערים בגילי. אבל מה? הזמן שם מוקצב רק עד הגיוס.

כאן נדפקתי.

נכון, תמיד אפשר למצוא עבודה אחרת, אפילו אם זה לא יהיה פשוט. אבל אני קצת יותר בעייתית. בעבודה רגילה אני לא אוכל להרשות לעצמי להחסיר יום סתם ככה רק בגלל שאין לי מצב רוח לקום מהמיטה באותו יום.

זה לא קטע שאני עייפה או מתעצלת לקום... פשוט לפעמים קורים דברים שמורידים לי את המצב רוח והמוטיבציה להתעורר בבוקר, אז אני מושכת אותו כמה שיותר על ידי כך שאני נשארת במיטה עוד כמה שעות. זה מה שבסופו של דבר גרם לי לעזוב את הבית ספר הרגיל, פחות או יותר. אם אני אעשה דבר כזה בעבודה רגילה יפטרו אותי בלי לחשוב פעמיים.

מה שמחזיר אותי לקטע של הפסיכולוג, שכדי להיפטר מכל הבעיה בזאת אחת ולתמיד אני צריכה לסיים את הטיפול כמו שצריך.

היום ב 15:00 יש לי עוד פגישה איתו. ננסה להעלות את זה ונראה מה יש לו להציע.