מצב רוח: עייפה

מוזיקה: D-Side - Here I Stand

נכון שלוויות זה אף פעם לא דבר קל במיוחד, אבל באמת שלא ציפיתי שזה יהיה קשה בצורה כזאת.

הכל היה יחסית בסדר בהתחלה. היינו אצל סבתא שלי שעה-שעתיים לפני כן עם כל הדודים והבני דודים. כולם היו במצב רוח כל כך גרוע. אני שונאת ללכת למקומות כאלה, דווקא בגלל זה. שונאת את כל זה שכולם מדוכאים וסובלים. אבל זה לא מקרה שאפשר פשוט להתחמק ממנו... הייתי חייבת להיות שם בשביל כולם.

אחרי כמה זמן שהיינו שם סבתא שלי פתאום התעלפה וכשהתעוררה התחילה למלמל דברים. אחר כך הושיבו אותה כל כיסא וכולם באו לעזור לה. ראיתי את דודה שלי בוכה מהקצה השני של החדר. קמתי והלכתי לחבק אותה.

לקראת הסוף כבר התחיל להיות קשה להיות החזקה והתחילו להעלות לי דמעות בעיניים... אבל הצלחתי להתגבר על זה ולהעלים אותן מייד.

הגיע הזמן ללכת ללוויה. עלינו על אוטובוס שהסיע את כולם ביחד לבית הקברות. כשהגענו לשם חילקו את הגברים והנשים ל 2 חלקים במקום ואז הכניסו את הגופה מכוסה בסדין.

עברו בי צמרמורות בכל הגוף. התחלתי להרגיש כאילו כל הסיפור הזה נהיה כבד עלי. ברגע שהתחילו עם הנאומים זה כבר היה בלתי אפשרי לעצור ואז התחלתי לבכות.

כשסיימו את הנאומים סחבו את הגופה למקום הקבורה - עם כל הקרובי משפחה אחריהם. ואז שם התחילו בטקס הקבורה.

פעם ראשונה שראיתי דבר כזה, וזה עוד היה צריך להיות עם סבא שלי. התחלתי לבכות שוב... הפעם הרבה יותר. ככל שמילאו את הקבר יותר ויותר ככה הדמעות שלי זרמו יותר. דורון, ששם לב לזה, בא אלי וחיבק אותי. באותו הרגע תפסתי אותו חזק ובכיתי כמו שאף פעם לא בכיתי.

באותו הרגע לא היה אכפת לי מכלום. לא מבני המשפחה שלי שפעם ראשונה רואים אותי ברגע של חולשה, לא מכל שאר האנשים שהיו שם וראו אותי, לא מהאיפור שנמרח לי על כל הפנים... פשוט כלום.

לא יותר מידי זמן אחרי שפרצתי בבכי שמתי לב שגם דורון התחיל לבכות. הוא ניסה להסתיר את זה עם המשקפי שמש, אבל הרגשתי את זה כששמתי את הראש על החזה שלו. אני חושבת שזו הפעם הראשונה שראיתי אותו בוכה. בעצם, זו אפילו הפעם הראשונה שראיתי את אבא שלי בוכה. גם כל שאר הדודים שלי.

אולי אנחנו כולנו כאלה שלא אוהבים להראות רגעי חולשה. גאוותנים כאלה.

זה בהחלט היה אחד הימים החזקים בחיים שלי. כל כך הרבה דברים שקרו שם שאני בחיים לא אשכח...

המבט מלא הדמעות של דוד שלי כשראיתי אותו באותו היום.

הדמעות בעיניים של אבא שלי.

הגופה שמועברת לתוך הקבר.

הרגע בו נשברתי.

אבל בכל זאת, כמה דברים חיוביים שכן קרו בעקבות זאת...

דוד שלי וסבתא שלי השלימו.

2 דודים שלי השלימו.

כל הבני דודים פיתחו קשר קצת יותר קרוב.

סבא שלי ז"ל נפטר בדרך הכי קלה וללא כאבים בכלל.

יצא לי לדבר על זה עם בת דודה שלי, ומסתבר שממש כמה חודשים לפני שנפטר הוא דאג לההתקשר לכל הנכדים שלו לשאול לשלומם ולאחל חג שמח כשצריך. זה נכון שכבר הרבה הרבה שנים לא היה לנו קשר הכי הדוק... אבל הוא ניסה. גם אנחנו ניסינו.

ולמרות הכל אהבתי אותו. אני עדיין אוהבת אותו.

אז זה בשבילך סבא... שתדע שגם במותך עשית לא מעט דברים טובים, ואני מאמינה שעם הזמן זה רק ילך וישתפר.

תנוח על משכבך בשלום.