מצב רוח: כואב לי הראש

מוזיקה: Good Charlotte - The Chronicles of Life and Death (האלבום)

תמיד חשבתי על גיל 18 כעל גיל שבו הופכים להיות בוגרים, עוזבים את הבית ומתחילים חיים חדשים לגמרי. כשהגעתי לגיל הזה, ראיתי את הדברים בצורה קצת שונה. ועכשיו, רק קרוב ל 4 חודשים אחרי היומולדת, פתאום אני ניצבת מול החלטות לא קלות. החלטות שישפיעו לי על המשך החיים שלי.

לפני כמה ימים בבוקר ראיתי פרסומת באינטרנט ללימוד איפור מקצועי בחברת איפור האהובה עלי - איל מקיאג'. מיהרתי להיכנס לשם לראות במה מדובר, ובסופו של דבר השארתי את הפרטים שלי.

בצהריים פנה אלי אחד הנציגים שלהם והזמין אותי להגיע להתרשמות כבר באותו היום בערב.

נסעתי לנמל תל אביב, שם הם נמצאים, ונכנסתי למקום. כשהגעתי אותו אחד שהייתי צריכה להיפגש איתו היה בפגישה, אז חיכיתי לו בחוץ. בינתיים אחת הנשים שעובדות שם אמרה שהיא מכניסה אותי לשיעור שם שאני אוכל לראות פחות או יותר איך זה הולך. הם עשו תרגיל של לאפר אחת את השנייה, אז אחרי כמה זמן שאלו אותי אם אני רוצה שיאפרו גם אותי. אמרתי בטח.

אחרי שאחת התלמידות מהקורס המתקדם סיימה לאפר אותי, הלכתי לחפש את מי שאני אמורה להיפגש איתו. כל מי שראה אותי בדרך עצר להחמיא לי על האיפור. אני בעצמי גם נורא אהבתי את זה.

ואז נכנסתי לשיחה איתו. הוא סיפר לי כל מה שאני צריכה לדעת על המקום ואני כבר ידעתי שזה מה שאני רוצה. ואז השאלה הגורלית - המחיר. כאן הגעתי למבוי סתום. אם אני לוקחת את החבילה הלא מתקדמת יותר מידי, זה עולה לי 8,800 שקל לכל הקורס - שזה 24 שיעורים. כמובן שזה מחולק ל 8 תשלומים, אבל עדיין זה לא מעט.

בעיקרון, אני מסוגלת לעמוד בסכום כזה, אפילו שאני צריכה לשלם את הכל לבד. כרגע יש לי מעל 7,000 שקל בבנק, ואני מקבלת בממוצע קרוב ל 2,000 שקל לחודש, ככה שאפילו מהמשכורת של כל חודש ישאר לי עוד קצת בצד, בנוסף למה שיש לי כרגע.

ידעתי שאני רוצה את זה וידעתי שזה דבר שישתלם לי בעתיד, אבל עדיין היו לי ספקות. ביקשתי רגע לבד והתקשרתי לאמא שלי לייעוץ. היא הייתה לגמרי נגד. כל מה ששמעתי ממנה זה לא, לא לא, ועוד פעם לא. היא אמרה לי לפחות לחכות עד אחרי שאני אתגייס כדי שאני אדע לאן אני הולכת להתגייס ואיך הלוח זמנים שלי יהיה.

המשכתי לדבר עם הנציג ההוא, ובסוף החלטתי ללכת על זה. חתמתי על כל הטפסים שצריך, אבל הרגשתי לא שלמה עם זה בזמן שעשיתי את זה. היו לי הרבה חששות... זה בכל זאת המון כסף. ואז הגיע החלק של כתיבת הצ'קים. הוא הלך להביא את הפנקס קבלות ואני חיכיתי בחדר.

בזמן שחיכיתי חשבתי על זה המון, והחלטתי שאולי אמא שלי צודקת. אבל איך אני יוצאת מזה עכשיו?

כשהוא חזר הודעתי לו בעדינות שיש לי ספקות בקשר לזה, ובסופו של דבר הצלחתי לשכנע אותו שזה לא הזמן המתאים בשבילי, אבל הבטחתי לו שזו לא הפעם האחרונה שהוא יראה אותי שם.

זוכרת את די? חברה הכי טובה שלי (לשעבר) שהיא ואחי התאהבו?

איכשהו (*אהם*יערה*אהם*) הצלחנו לחזור לדבר לתקופה מסויימת. אז נכון שהתגעגעתי אליה והיא הייתה חסרה לי מאוד... אבל זה לא משנה כלום ממה שהיה בעבר, ועדיין שום דבר לא נפתר ובטח גם לא יפתר.

אז התעלמנו מזה לתקופה קצרה, ואז שוב הכל התפוצץ לנו בפרצוף. או לייתר דיוק - לי זה התפוצץ בפרצוף.

אחרי שניתקנו קשר פעם קודמת, היא הבטיחה לי שהיא לא תעבור לגור פה. עכשיו היא אומרת לי שכשהיא אמרה "פה" היא התכוונה אצלי בבית. אבל היא עדיין מתכוונת לעבור לגור בארץ. עם לירן.

יצא לי אפילו לדבר על כל העניין הזה בפעם הראשונה עם לירן לא מזמן. הוא אמר שלא מתאים לו לחכות 3 שנים עד שהוא יסיים את הצבא כדי להיות איתה, אז הוא החליט לעזוב את הצבא עוד חצי שנה - כשהיא תעבור לגור בארץ - ואז הוא רוצה לשכור דירה איתה.

ניסיתי להסביר לו שזה בלתי אפשרי, כי גם לא יהיו לו את ההטבות שמי שמסיים צבא מקבל, גם לא הרבה עבודות מקבלות עובדים שלא עשו צבא וגם לא יהיו לו מספיק כסף לשלם את כל ההוצאות, שזה שכר דירה, חשמל, מים, טלפון, גז, ארנונה וכו'. ועוד הוא צריך לפרנס 2 אנשים.

אמרתי לו שאני יודעת טוב מאוד מה יהיה בסוף. יעיפו אותם מהדירה, ואמא שלי בחיים לא תיתן לו לגור ברחוב, אז שניהם יעברו לגור אצלנו בבית. ואני? אני לא חשובה. שאני אסבול. אני בטח אצטרך לעבור לגור אצל חברה או משהו עד שכל העניין יפתר. אם בכלל. אולי הוא יבין שזה באמת בלתי אפשרי לגור לבד ואז יעבור לגור איתה פה. how convenient.

והיא? לא אכפת לה בכלל. היא תעשה רק מה שטוב בשבילה, לא משנה על כמה אנשים היא תצטרך לדרוך בדרך. והיא עוד אומרת שהיא אוהבת אותי. בולשיט. לא מאמינה למילה שהיא אומרת יותר.

הטיול ללונדון בוטל. לא, לא בוטל - לפי אמא שלי. רק נדחה. לאחרי שאני אסיים צבא. וואו, כיף. כל כך קצת זמן לחכות, רק שנתיים! (זה בציניות, כן?)

למה הוא "נדחה"? כי ללירן יש מסע כומתה בדיוק באותו היום, ועוד כמה סיבות לא חשובות שאמא שלי הצליחה לחשוב עליהם, ובסוף תרצה את זה ש"זה כנראה פשוט לא היה צריך לקרות".

בטח שזה לא צריך לקרות... הרי זה החלום שלי. למה שמשהו כל כך טוב יקרה לי? ועוד אחרי כל כך הרבה פעמים שהייתי כל כך קרובה ללהגשים אותו והתאכזבתי כל פעם מחדש.

וכל פעם אני עושה את זה לעצמי מחדש. הגישה שלי לחיים של לצפות לרע ביותר כדי לא להתאכזב... דווקא בדברים החשובים ביותר אני מרשה לעצמי להאמין ולקוות לטוב, ואז כשאני מתאכזבת זה פוגע הכי הרבה.

אז אמא שלי ניסתה לפצות אותנו על זה וארגנה טיול לצפון לסופשבוע. כשהיא אמרה לי על זה שבוע לפני, אמרתי שאני רוצה. יומיים או 3 לפני כבר הודעתי לה שאני לא רוצה. למה? כי לא היה לי מצב רוח לזה. ידעתי שאם אני אלך אני לא אהנה, אבל היא אמרה שכבר הזמינו הכל ואי אפשר לבטל. לא משנה שבדרך חזרה גיליתי שכן היה אפשר לבטל והיא אפילו לא ניסתה לשאול.

אז נסעתי איתם, ואפילו ניסיתי להנות. אני לא אומרת שכל הזמן סבלתי, אבל רוב הזמן כן. נגררתי אחרי כולם לכל המקומות שהם רצו ללכת אליהם, ולמקומות שאני רציתי ללכת לא הלכנו. לא מאשימה אותם בזה... פשוט יצא ככה. ואז בכמה מקומות האחרונים שהם הלכו אליהם כבר לא רציתי להצטרף, אז אמרתי שאני אחכה באוטו.

הם הלכו לאיזה טיול רגלי של שעה - חיכיתי באוטו. אחר כך הלכו למסעדה לשעתיים וחצי - חיכיתי באוטו. ת'אמת? לא ציפיתי שהם יתעכבו כל כך הרבה זמן, במיוחד בגלל שהם ידעו שאני מחכה. אבל באמת, מה חשבתי לעצמי? הם יתענגו על זה עד הדקה האחרונה. אז מה אם אני מחכה שעתיים וחצי?

אחרי כמה זמן התקשרתי לאמא שלי לשאול אותה אם היא לקחה את הגליל איתה. היא אמרה שכן, ושהיא תכף תבוא לתת לי אותו, למרות שאמרתי לה שלא משנה כבר. כשהיא באה היא ניסתה לשכנע אותי לבוא לשבת איתם. אמרתי לה שאני לא רעבה. היא אמרה שאם ככה אז היא לפחות תביא לי משהו, ואני שהייתי בשיא העצבים מכל היומיים האלה פשוט התפרצתי עליה.

אני לא רוצה לאכול, לא רוצה לבוא, לא רוצה להמשיך להיגרר אחריכם לכל מקום, לא רוצה להיות פה בכלל ואת הכרחת אותי לבוא. אני רוצה פשוט ללכת הבייתה!

הייתי כל כך עצבנית ומתוסכלת שכבר התחילו לעלות לי דמעות בעיניים. הייתי בשוק מעצמי... אני בדרך כלל יודעת לשלוט בעצמי יותר טוב ולהחזיק את הדמעות בפנים שלא יראו אותם. טוב שלפחות היו עלי משקפי שמש, אז היא לא שמה לב. אני חושבת.

ואז היא סגרה את הדלת של האוטו והלכה חזרה לאיפה שהייתה. התחלתי לבכות אפילו יותר, ואז התחלתי לחשוב. מאז שהתחלתי את הטיפול אצל הפסיכולוג, שהמטרה שלו - בעקיפין - הייתה שאני אתחיל להיפתח לרגשות שלי ולא להדחיק הכל, נהיה לי הרבה יותר קשה להחביא את הדמעות והרגשות שלי.

למה זה דבר רע, אתם שואלים? כי שנים על גבי שנים שאני רגילה להיות החזקה שיודעת לשלוט בעצמה ולהסתיר את הסבל שלה - ותאמינו לי שלא חסר מזה - ופתאום זה כבר לא כמו פעם. אני כבר לא חזקה כמו פעם. כבר לא בשליטה כמו פעם. בכיתי עוד יותר, וזה עצבן אותי שאני לא מצליחה להפסיק את הדמעות.

הם חזרו לאוטו בסופו של דבר והתחלנו לנסוע חזרה. היו פקקים נוראיים בדרך חזרה, ואמא שלי הייתה צריכה להיות זו שנוהגת במשך כל הטיול כי זה אוטו שכור. היא כבר הייתה מותשת מכל הסופשבוע וכבר הרבה זמן שהיא לא ישנה טוב.

אני עוד הייתי בכעס שלי אליה. סובבתי את הראש לחלון וסרבתי להוציא מילה מהפה במשך הנסיעה. היו כמה פעמים שרציתי להגיד משהו, אבל אמרתי לעצמי לא לעשות את זה, כי לא מגיע לה. אני יודעת שהיא סך הכל ניסתה לעשות דבר טוב עם כל הטיול, אבל אם אני אומרת לה שזה לא מתאים לי ואני לא רוצה לבוא היא צריכה לדעת לכבד את זה ולהבין שאני יודעת מה טוב בשבילי. החלטתי לעשות לה את "הטיפול בשתיקה". פשוט לא לדבר איתה בכלל.

עדיין היינו תקועים בפקק שנראה שלא יגמר לעולם. הרבה אנשים התחילו לעקוף את כולם מהשוליים. חשבתי להגיד לה שהיא גם צריכה לעשות את זה, אבל החלטתי להמשיך לשתוק.

אחרי שעה וחצי בערך שעדיין היינו בפקק, עדיין בהיתי בחלון בשקט מוחלט. פתאום אני רואה אותה מתחילה לסטוט לשוליים. חשבתי לעצמי יופי, סוף סוף היא עושה בשכל. אבל היא לא התיישרה... היא פשוט המשיכה לנהוג לכיוון של קצה הכביש!

הסתכלתי עליה לראות מה היא עושה, ואז פתאום ראיתי אותה עם העיניים חצי סגורות והיא מרחפת כזה. כאילו היא ישנה. לא, לא כאילו. היא באמת ישנה. הסטטתי את ההגה מהר לכיוון השני ואמרתי מהר "מה את עושה!". היא התעוררה, הסתכלה קדימה ומהר חזרה לכביש. היא הייתה בשוק בערך כמו שאני הייתי, ואז היא תפסה לי את היד ואמרה לי תודה מיליון פעמים בערך.

עצרנו בצד, היא שתתה ושטפה את הפנים כדי להתעורר. הבנתי שלכל דבר יש גבול, ולמרות שאני כועסת צריך לדבר איתה או משהו כדי שלא תרדם.

בסופו של דבר הגענו הבייתה בשלום. אני כבר לא כועסת עליה, ולמרות שבהחלט אפשר להגיד שהתאכזבתי מהטיול, אני מאוד שמחה שבאתי. לא רוצה להתחיל לחשוב בכלל מה היה קורה אם לא הייתי שם באותו הרגע.

נ.ב. מי שקרא את הכל מקבל צל"ש.