לעולם לא אשכח את היום בו נפגשנו. ידעתי שהיה ביננו משהו מהרגע בו עינינו נפגשו לראשונה, עוד אז בהופעה. אתה זוכר איך מבין כל האנשים בקהל שמת לב דווקא אלי? ראיתי איך הסתכלת לכיוון שלי מידי פעם. ורגע לפני שעזבת את הבמה, כשראיתי שהסתכלת לכיוון שלי שוב, העיניים שלנו סוף סוף נפגשו. הרגשתי את החיבור מיידית. משהו בעיניים שלך אמר לי שאתה לא כמו אף בחור אחר. ואז חייכת. החיוך הכי יפה שראיתי אי פעם. אתה מאמין באהבה ממבט ראשון? אני חושבת שזה מה שזה היה, לפחות בשבילי.

ומאוחר יותר, האם זה היה הגורל שהפגיש ביננו שוב? לגמרי לבד שם, בלי אף אחד מסביב. רק אתה ואני.

כשהתנשקנו בפעם הראשונה, כשהעברת את היד שלך בשיער שלי ואז על הצוואר, הרגשתי את זה. משהו שלא הרגשתי לפני כן, או אחרי. שום מגע לא הרגיש כמו שלך. שום נשיקה לא טעמה כמו שלך. שום הרגשה לא התקרבה לאיך שהרגשתי כשהייתי איתך.

האם זו הייתה רק הרגשה של נשיקה ראשונה, או שזה היה הבן אדם עצמו שעשה אותה כל כך מיוחדת? לא ממש מצאתי את התשובה לזה עדיין... אבל אני מנסה, אני באמת מנסה.

מתוך מכתב שכתבתי, שלא נשלח.

נכתב בנובמבר 2003.