את המכתב הבא אתה לא הולך לקבל.

הוא נועד בשבילי, כמו שתמיד הייתי כותבת בשביל עצמי.

גם אם זה עליך, זה כבר לא נוגע לך.

אני כרגע עדיין בשלב בו אני יודעת בתוכי מה נכון לעשות מכאן ועם זאת לא מסוגלת לחשוב לעשות את זה.

כלום לא הולך לשתנות, זאת האמת הכואבת. אתה מי שאתה ואף אחת, גם לא אני, לא תוכל לשנות את זה. לא לפני שאתה תבין דברים בעצמך.

וזה מה שאתה צריך להבין, כמו שלי זה לקח זמן עד שהבנתי, שלמרות כל מה שקורה ביננו והמקומות של הבלבול והתסכול שזה הוביל אותך, זה אף פעם לא היה קשור אלי. זה בינך לבין עצמך.

אתה צריך את הזמן שלך לבד, בלעדי, כדי לפתור דברים עם עצמך ואני לא יכולה להיות חלק מזה.

לא יכולה להגיד שלא רציתי בהתחלה. רציתי להיות שם בשבילך, גם כשלא קל ונוח להיות שם ולעזור לך להתמודד. אבל כמו שאמרתי זה כבר לא קשור אלי.

מתישהו אתה תצטרך להתמודד עם זה ומתי שזה יקרה אני לא יודעת איפה אני אהיה... אולי זה כבר יהיה מאוחר מידי בשבילנו.

אבל זה סיכון שידעת שאתה לוקח והיית מוכן אליו. הסיכון לאבד את זה.

אני מצידי מרגישה שנתתי לזה כל ניסיון אפשרי. אין לי חרטות. עשיתי מה שראיתי לנכון ואמרתי כל מה שהיה לי על הלב.

ההחלטה שלך נבעה מהמקום הכי שקול בו אתה רואה את כל התמונה ולא חסר לך שום פיסה של מידע. אתה בחרת בדרך בה אתה הולך.

עבר קצת זמן מאז שזה נגמר ואני לא יכולה להגיד שהסיבה שזה הפך לקל יותר לא קשורה לזה שאנחנו עוד מדברים, אבל אני יודעת שמתישהו, לא עוד הרבה זמן, אני אבין שאני לא רוצה את זה לא משנה כמה שאני צריכה את זה. כי זה עושה טוב ונותן נחת לדבר איתך, אבל רק באותו רגע. אחר כך זה מתסכל ומבלבל כאילו כלום לא קרה ואתה עוד לא באמת החלטת כלום.

אני תמיד אשמח ואתרגש להתקל בך ברחוב. ואולי, רק אולי דברים ישתנו בעתיד ויהיה לנו סיכוי להזדמנות שנייה. לא תולה בזה תקוות, רק מנחמת את עצמי במחשבה הזאת.

אף אחד לא מושלם וזה החיסרון שלך.

לא חושבת שאני אשכח אותך. אתה עדיין ותמיד תשאר מיוחד בשבילי.