לא ייאמן כמה שהתגעגעתי לבית. זאת אומרת, היה ברור לי שאני אתגעגע, אבל לא תארתי לעצמי עד כמה.

להורים, לאחים, לחתולה, למחשב, למוזיקה, למיטה שלי, לבית עצמו... פשוט להכל.

אתמול סיימתי טירונות. אמרו לנו שיצא לנו טוב שקיבלנו את הטירונות הכי קצרה - של 10 ימים - אבל עכשיו אני לא רואה את זה בתור דבר חיובי בכלל. מבחינתי, הייתי רוצה לחזור לשם ביום ראשון ולהמשיך את הטירונות.

אפילו שישנו באוהלים, אפילו שקמנו ב 5 בבוקר אם היה לנו מזל, אפילו שטרטרו אותנו כל יום, אפילו שכולם שנאו את הרס"פ ואפילו שהתלוננו כל הזמן על כמה שאנחנו סובלים שם ומתים לעוף משם.

רוב האנשים מתחילים להעריך את התקופה של הטירונות רק בסוף השירות בצבא. אני התחלתי להעריך את זה בשנייה שזה נגמר באמת. בשנייה שהמפקדת החדשה שלנו (זו שתעביר לנו את הקורס) הובילה אותנו למגורים החדשים שלנו.

עכשיו אנחנו ישנים בחדרים במקום באוהלים, יכולים לדבר עם מי שאנחנו רוצים ולא רק עם אנשים מהמחלקה שלנו, יכולים לדבר בטלפון ולעשן איפה שאנחנו רוצים ולא רק במקום מסויים, יש לנו הרבה יותר הפסקות, ובכלל לא מטרטרים אותנו. אז מה רע? מה היה לי כל כך רע בזה עד כדי כך שבכיתי במשך שעתיים ולא יכולתי להפסיק?

בהתחלה חשבתי שזה בגלל שחשבתי שלא נצא הבייתה באותו יום, אחרי ששבת קודמת סגרנו שבת. אבל אחר כך כשחברה שלי הודיעה לי שיוצאים היום ועדיין לא יכולתי לעצור את הדמעות, הבנתי שזה יותר מזה.

פשוט נקשרתי להכל. אז נכון שרוב המחלקה שלי ממשיכה איתי לקורס, אבל מעכשיו הכל יהיה שונה. יש לנו סט חדש של מפקדות, אחרי שלמדתי לאהוב את כל הצוות הקודם באמת. 7 מפקדות, מפקד, מ"מ, וכן, אפילו הרס"פ שכולם שנאו.

אפילו לא עשו לנו פרידה מהם כמו שצריך. הם פשוט חזרו למשרדים שלהם והביאו לנו מפקדת חדשה. בלי שבירת דיסטנס אפילו. בסדר, אני מבינה את זה שאנחנו נשארים באותו הבסיס ובטח נראה אותם עוד, אבל זה לא יהיה אותו הדבר.

רציתי ללכת למשרדים שלהם לפני שהלכתי הבייתה ולהגיד לכולם שם כמה שאני מעריכה אותם, אבל הם כבר הלכו הבייתה. אני מתכוונת לעשות את זה ביום ראשון, כי באמת מגיע להם. אולי אני אפילו אקנה להם איזה מתנה קטנה.

ביום רביעי היה לנו את הטקס השבעה. היה ממש מרגש... כולם בכו.

בהתחלה עשינו שבועה של כולם ביחד, שהמ"מ קראה את השבועה וחזרנו אחריה משפט אחרי משפט, ואחר כך עשינו כל כך בנפרד, שהמפקדת של כל צוות קראה את השם של כל אחת והיא הייתה צריכה להגיד שהיא נשבעת ולרוץ למ"מ, להצדיע לה, להחזיק את הנשק שלה, לקבל תנ"ך ולחזור למקום. כל כך התרגשתי שכשהגיע תורי לרוץ למ"מ ששכחתי להצדיע לה. עדיין הייתי חיילת שלה ועדיין היא לא הייתה אמורה לפתח קרבה יותר מידי, אבל היא פשוט חייכה אלי ולחשה לי "להצדיע".

יש לי כל כך הרבה חוויות מהטירונות שאני אפילו לא יודעת מאיפה להתחיל. ואם אני אתחיל, זה לעולם לא יגמר. אז פשוט תאלצו לסמוך עלי כשאני אומרת שלמרות שבימים הראשונים הודעתי לכולם שבחיים לא יתגייסו, זו אחת התקופות היפות שהיו לי בחיים.