טוב, אני חייבת להודות שאני אפילו לא יודעת מה הפואנטה של הפוסט הזה. פשוט הייתה לי הרגשה כזאת כל היום שמשהו מציק לי בפנים ואני חייבת להוציא אותו. ניסיתי להיפטר מזה, אבל לא הלך לי. אז באתי לפה.

פעם הייתי מוציאה את זה בשירים. עכשיו כבר לא, משום מה. למעשה, פעם אחרונה שכתבתי שיר הייתה באוגוסט, שזה לפני לפני חצי שנה בדיוק. והשיר הקודם לו היה בינואר 2004, שזה לפני יותר משנה.

אני לא יודעת למה זה בדיוק. אני כבר לא מצליחה לבטא את עצמי כמו פעם. שירים אחרים שאני שומעת מצליחים להביע את זה בצורה כל כך הרבה יותר טובה, שכבר לא נשארים לי מילים להוציא. אני גם לא מבינה בדיוק מה אני מרגישה, או למה. הכל כל כך מבולבל בפנים.

מצד אחד טוב לי. אני נהנית בצבא, יש לי המון חברות חדשות בנוסף לקודמות, המשפחה שלי תומכת בי וכמובן אני בריאה. אבל מצד שני, אחרי שאני חוזרת הבייתה, כשאני לא עם חברות או משפחה, כשאני כבר לא צוחקת, אותה הרגשה חוזרת אלי. הרגשה מוכרת. הרגשה שקשה להתעלם ממנה.

אני לא יודעת למי לפנות לעזרה... וגם אם יהיה לי למי, אני לא בטוחה שאדע מה להגיד. אוקי, אז יש את הפסיכולוג כאופצייה. כמה זמן לא הייתי שם כבר... בסביבות חודשיים אני חושבת. אבל אז מה?

דבר אחד שהוא כן הצליח בו זה לגרום לי להפתח לרגשות שלי. יופי, אני כבר יכולה לבכות שוב על מה שמפריע לי. אפילו על הדבר הספציפי ההוא. אבל אני עדיין לא מצליחה לראות את זה בתור דבר חיובי. אז מה אם הדחקתי רגשות והעמדתי פנים שהם לא קיימים? לפחות חייכתי. לפחות אנשים לא ידעו שרע לי. לפחות אני לא ידעתי שרע לי. המחשבה שהעניין הזה עדיין משפיע עלי בצורה כזאת גרועה הרבה יותר מכל ההדחקות.

עוד מסקנה שהגעתי אליה, קשה לי נורא עם שינויים.

בסוף הטירונות, כשבאו המפקדים החדשים ולקחו אותנו לאיזור בבסיס שנהיה בו לתקופת הקורס פשוט בכיתי במשך שעתיים ולא יכלתי להפסיק. אני חושבת שגם כתבתי על זה באחד הפוסטים. בכל מקרה, בסוף רק הבנתי שזה בגלל שעד שהספקתי להסתגל לכל המפקדות מהטירונות, פתאום ברגע אחד זה נגמר. פתאום מפקדים חדשים, פתאום סביבה חדשה, פתאום לו"ז חדש... הכל שונה. אז נכון שזה הרבה יותר קל מהטירונות והתנאים הרבה יותר טובים, אבל עצם העובדה של השינוי גרמה לי להישבר.

עכשיו כבר הספקתי להתרגל לכל המפקדים החדשים והסביבה הזו, וביום רביעי אני כבר מסיימת קורס ואז עוברת בכלל מהבסיס הזה. מה יהיה אז?

אני זוכרת שהפסיכולוג שאל אותי אם לדעתי אני אהיה מסוגלת לבנות חזרה את כל החומות שבניתי אז כדי להדחיק את הרגשות. עניתי לו שאני חושבת שכן. הוא אמר לי שהוא בטוח שכן. אני כבר לא כל כך בטוחה. ואם כן, זה יקח הרבה זמן ומאמצים. אני מודעת לזה שזה יפגע בי בטווח הארוך, ואני עדיין רוצה בזה. רוצה את התחושת ריקנות מרגשות רעים ואת האפשרות לחייך כשרע לי במקום לפרוץ בבכי ללא אפשרות לעצור.

פעם עוד האמנתי שיש בשביל מה להתאמץ כדי כן להיפטר מזה, כאשר היעד הסופי היה להיות מאושרת באמת. עכשיו אני לא מאמינה. לא מאמינה שיש פתרון, וגם אם היה אני לא מאמינה שאני אצליח להגיע אליו.

צריכה להתרגל מחדש להשלים עם העובדה שככה זה היה, ככה זה עכשיו, וככה זה תמיד יהיה.