אחרי לא מעט זמן שהייתי לגמרי לבד, פתאום בבת אחת אני מוצאת את עצמי מוקפת בבחירות.

מצאתי לעצמי לא אחד, אלא 2 בחורים נחמדים שאני רוצה. שניהם ידידים שלי. אף אחד מהם לא יודע.

בנוסף אליהם יש עוד 3 אחרים שרוצים אותי. שלושתם ידידים שלי, גם כן. ויש עוד כמה שסתם מעוניינים בסטוץ.

כבר כמה זמן שאני יודעת שאני רוצה קשר רציני. חבר אמיתי. לא סטוצים ולא משחקים, אלא אהבה.

אבל אם זה כל כך ברור לי, למה אני הולכת ועושה בדיוק ההפך?

אני מנסה לתרץ לעצמי את זה שאין לי אומץ לעשות את הצעד הראשון על שני אלה שאני רוצה. לא חשוב שלאחד מהם יש חברה והשני בכלל רוצה מישהי אחרת. כרגיל, אני מוצאת לעצמי על מי להידלק, הא?

בכל מקרה, אני יודעת שהחוסר ביטחון שלי הוא לא תירוץ למה שאני עושה. מילא לא לעשות כלום בקשר אליהם, אבל ללכת לכיוון ההפוך מזה זה פשוט מטומטם.

שבוע שעבר עשיתי הסכם עם ידיד שלי שעד סוף השבוע הזה אני אנשק את אחד מאלה שאני רוצה. זה בלי החברה, כמובן, כי אני לא מעודדת בגידות. השבוע התקשרתי לידיד הזה ואמרתי לו שאני נאלצת לבטל את ההסכם הזה. הוא שאל למה, ואני בעצמי בקושי ידעתי מה לענות לו.

כנראה שפשוט עדיין לא הייתי בטוחה במה אני רוצה בדיוק, למרות שחשבתי שכן.

ואז היום בדרך הבייתה מהבסיס, ישבתי באוטובוס וחשבתי. נזכרתי באיך היה אז, כשהייתי בקשר אמיתי בין שני אנשים שבאמת ובתמים אוהבים אחד את השני. ידעתי שאני רוצה את זה.

אבל משום מה, אני עדיין לא מאמינה שזה מה שאני אקבל.

בגלל החוסר ביטחון הזה, ובגלל האי וודאות וההתלבטויות. בגלל שבחיים לא יהיה לי אומץ לעשות צעד ראשון על אף אחד, וקשה לי נורא להאמין שמישהו אחר יעשה את זה.