שמעתי את הדלת הבית נסגרת. שוב נשארתי לבד. ובדיוק באותו הרגע, הרגשות התחילו להציף אותי.

זה לא שיש לי בעיה עם להיות לבד... להפך, אני אפילו אוהבת את זה. אני הייתי זו שלא רצתה ללכת להיות עם המשפחה עכשיו כשהם חוגגים את יום העצמאות ביחד. אני זו שהעדיפה להישאר לבד בבית בזמן שכל השאר יצאו להנות.

יש משהו בזה... בלהיות לבד. זה כאילו זה הזמן היחידי שאני מרשה לעצמי באמת להרגיש.

להרגיש את כל הכאב שאני מדחיקה, וכמו תמיד, לא לדעת איך להתמודד עם זה.

אני אפילו לא יודעת על מה ולמה זה עכשיו. פשוט מרגישה שמשהו בפנים מציק לי ומסרב להרפות. חוסר הידיעה רק מעצים את התחושה וגורם לי להרגיש חנק. אני מרגישה שחנוק לי מבפנים מרוב כל הרגשות והתחושות.

אני מרגישה צורך להוציא את זה איכשהו. בכל דרך שהיא. לבכות, לצרוח, לכתוב, לצייר... לא משנה לי איך, העיקר לשחרר מזה קצת.

פעם הייתי כותבת המון. כל פעם שהיה רע לי הייתי מוציאה את המחברת שירים שלי וכותבת. והאמת? זה אפילו היה עוזר.

טוב, נכון שזה לא פותר שום דבר באמת, אבל לפחות לאותו הרגע... זה היה משחרר המון לחצים וגורם לי להרגיש קצת יותר טוב.

אני לא זוכרת מתי הפסקתי או מה בדיוק גרם לי להפסיק, אבל העובדה היא שכבר הרבה זמן אני לא כתבתי. אולי זה מה שגרם להכל להיתקע בפנים ואז ככל שהזמן עבר זה רק הכביד יותר ויותר.

שוב מרגישה שאני צריכה מישהו שיחבק אותי, ושוב אין אף אחד כזה.

רק שהפעם זה באשמתי.