טוב, אני לא יודעת... לא אכפת לי אם זה טיפשי או לא, אבל אני דואגת. פשוט דואגת לו.

אחרי שבועיים שהתלונן על כאבי בטן חזקים, אתמול הכניסו את חבר שלי למיון. עשו לי בערך כל בדיקת אפשרית וחיברו לו אינפוזיה.

מייד אחרי שיצאתי מהבסיס הלכתי אליו. הלכתי משהו כמו 20 דקות ברגל בשיא החום עד שמצאתי איפה המיון בדיוק במקום ההוא ועד שמצאתי את זה השומר המטומטם הודיע לי שבגלל שאמא שלו כבר איתו בפנים אז אני יכולה להיכנס רק לרגע ומייד לצאת כי מותר רק מבקר אחד לכל חולה. זובי, נשארתי.

דאגתי בשבילו לכל הסידורים שהיה צריך. התקשרתי למפקד להודיע לו מה קורה איתו, התקשרתי לרס"ר גם להודיע לו מה קורה איתו וגם להודיע לו שאולי לא יוכל להגיע לשמירה ביום ראשון. ניסיתי גם להתקשר לחר"פ לקבוע לו תור ליום ראשון, אבל הייתה להם בעיה כלשהי ואמרו להתקשר למחרת.

נשארתי שם משהו כמו שעתיים ואז שחררו אותו הבייתה. ההורים שלו התעקשו להסיע אותי עד הבית, ובדרך אפילו הזמינו אותי לארוחת ערב איתם. היה ממש נחמד ונראה שהוא חזר לעצמו והרגיש יותר טוב.

הוא קיבל גימלים אז הוא לא הגיע היום לבסיס.

ביום בסביבות הצהריים התקשרתי שוב לחר"פ כדי לקבוע לו תור ואמרו שעדיין אי אפשר ולנסות שוב מאוחר יותר. בינתיים הכנתי לו את הטופס שהוא צריך.

הוא התקשר ואמר ששוב עלה לו החום. דיברנו קצת והוא אמר לי שהוא יגיע מחר ישר לבסיס איפה שהרס"ר נמצא, ככה שהוא לא יגיע לבסיס בבוקר. שאלתי אותו אם ככה איך הוא מתכוון לקחת את הטופס לחר"פ, והוא בא לי ביציאה ואמר שהוא סומך עלי שאני אחשוב על משהו, ואז כל מה שאמרתי לו בתגובה הוא חזר על אותו משפט. התעצבנתי עליו ואמרתי לו שזה ממש לא בסדר איך שהוא מדבר אלי ואני מרגישה שעשה ממני כמו פקידה שלו ושאחרי כל מה שעשיתי בשבילו אפילו תודה לא קיבלתי.

לא אמרת שיש לך אוטו מחר?

כן. ו?

אז את יכולה לבוא להביא לי את זה

אני לא מתכוונת לנסוע עד תל אביב רק בשביל להביא לך את הטופס

מה, את לא רוצה לראות אותי?

בטח שכן, אבל אני לא אסע עד לשם בשביל לתת לך טופס מסכן וללכת!

בסוף סגרנו את השיחה והחלטתי שעכשיו אני אהיה קרירה אליו שיבין שהוא לא היה בסדר.

למרות זאת התקשרתי שוב וקבעתי לו את התור סוף סוף. הצלחתי להשיג לו ממש לבוקר, כמו שהוא רצה, ואז התקשרתי אליו. עמדתי מאחורי ההחלטה שלי ונשארתי עם הקרירות.

-עונה-

קבעתי לך תור. מחר בבוקר ב 8:10.

וואלה?

כן... טוב, ביי.

תודה.

בבקשה -מנתקת-

התכוונתי להמשיך עם הקרירות. זה הגיע לו. אמרתי לעצמי לא להתקשר ולא לשלוח לו הודעות עכשיו מיוזמתי בכלל.

ואז, בסביבות 6 בערב קיבלתי הודעה ממנו. הוא חוזר למיון. יופי. איך אני יכולה לכעוס עליו עכשיו?

נו, אז כמובן ששכחתי לגמרי מההבטחה שלי לעצמי. הבריאות שלו הרבה יותר חשובה.

לא ידוע עדיין אם יאשפזו אותו או לא ואני עדיין נורא דואגת לו.

רק שירגיש יותר טוב בקרוב.