אחרי שיחה ארוכה עם נועם - ידיד טוב שלי, החלטתי בסוף לספר לנדב על כל מה שהיה עם צחי.

הגעתי להחלטה הזו בסוף שבוע שעבר, כשהוא סגר שבת בבסיס. נועם טען שלא משנה מה, אני צריכה לחכות עד שאני אראה אותו ולהגיד לו את זה פנים מול פנים ושבשום פנים ואופן לא לעשות את זה בטלפון. אבל מצד שני, זה לא כאילו אני הולכת לראות אותו בקרוב. אחרי שיסיים את השמירות בשבת, ביום ראשון על הבוקר הוא היה צריך לנסוע לקורס בג'וליס לשבוע.

בעקבות עצתה של מגנוליה שהגיבה לפוסט הקודם החלטתי להתקשר רק להגיד לו שאנחנו צריכים לדבר כשניפגש. הוא שאל על מה, ואמרתי שאני לא רוצה להגיד את זה בטלפון, אבל הוא התעקש ואמר שאני אגיד לו בכל זאת וסרב להניח לזה. בסופו של דבר ויתרתי ואמרתי לו.

הייתי עם מישהו אחר...

מה?!

הייתי עם מישהו אחר.

-שותק-

נדב..?

עם מי?

זה לא רלוונטי...

תגידי לי.

בשביל מה?

ככה.

אני מעדיפה שלא.

לא משנה... אני כבר יודע.

מה? מאיפה?

אחרי שתחקרתי אותו הרבה, בסוף הוא גילה שזוהר מהבסיס שלי סיפר לו שראה אותי ואת צחי מתבודדים בחדר הרצאות לחצי שעה.

הוא לא קיבל את זה טוב, מן הסתם. רבנו קצת ובסוף ניתקנו את השיחה כשהמשך הקשר שלנו עומד בסימן שאלה.

ביום שבת נסעתי לסבתא שלי. חשבתי הרבה על כל הקטע הזה וזה נורא העיק עלי. החלטתי להתקשר אליו. בהתחלה דיברנו כרגיל, ואז איכשהו התחלנו לדבר על צחי וזה גרר למריבה נוספת. מאותו הרגע דיברנו משהו כמו שעה. הוא אמר כמה שהוא נפגע ושהאמון שלו בי ירד מ 100% ל 0 ושהוא לא יודע איך הוא יוכל להסתכל לי בעיניים כשניפגש שוב ושהוא עוד לא יודע מה לעשות עם הקשר הזה, אבל אם הוא יסתיים זה יהיה רק בגללי, ועוד הרבה דברים כאלה. ואני... מה היה לי כבר להגיד? רק כמה שאני מצטערת ושאני מטומטמת ולא הייתי צריכה לעשות את זה.

ביום ראשון חזרתי לבסיס. הוא עבר לשם לכמה דקות לפני שנסע לג'וליס. התייחס אלי די בקרירות. ואז הוא היה צריך ללכת. הוא לקח את כל הדברים שלו והתחיל ללכת לכיוון הדלת בזמן שזרק לי "ביי" עלוב.

אני לא מקבלת נשיקה?

אני בקושי יכול להסתכל עליך עכשיו... את מצפה לקבל נשיקה?

הוא הסתובב לכיוון הדלת.

נדב....

הוא הסתובב חזרה אלי. הסתכלתי עליו במבט עצוב.

ואז הוא בא אלי, נתן לי נשיקה קטנה יבשה על השפתיים, והלך.

דיברנו המון במשך השבוע הזה שלא התראנו. לא היה יום שלא דיברנו. למעשה, דיברנו לפחות פעמיים-שלושה כל יום. מידי פעם כשדיברנו הוא דאג להזכיר לי שהוא עוד לא שכח לי על מה שקרה, וכל פעם גרם לי להרגיש רע עם זה מחדש.

דיברתי על זה עם ויקי והיא אמרה שאין לי בכלל מה להרגיש רע כי הוא בכלל לא הוכיח שום דבר לגבי נעמה, ובעצם יכול להיות שהוא גם בוגד. היא אמרה שבמקומי היא הייתה מבקשת ממנו שיתן לה לדבר איתה כשהוכחה שהם באמת רק ידידים. לשמוע את זה ממנה. הסכמתי איתה.

התקשרתי אליו ואמרתי לו את זה, אבל הוא לא הסכים לזה בשום פנים ואופן. אמרתי לו שאם ככה, בטח באמת קורה משהו, אחרת למה הוא מסתיר את זה?

מאז אותה השיחה, כל פעם שאמר משהו כמו "עוד לא שכחתי לך", עניתי לו בתגובה "גם אני לא שכחתי לך".

ואז ביום רביעי דיברנו שוב. סתם שיחה רגילה, לא על משהו ספציפי. איכשהו שוב הנושא הגיע לזה, ואחרי כמה דקות של ויכוחים פתאום הוא הפתיע אותי בשאלה.

למה אנחנו רבים כל כך הרבה?

שאלה טובה.

לא, באמת...

לא יודעת...

בואי נפתח דף חדש.

דף חדש? זה לא מה שעשינו ביום חמישי?

כנראה שלא אם עוד לא שכחנו אחד לשני.

כן...

אז מה את אומרת?

אבל אני צריכה לדעת שאני באמת יכולה לבטוח בך. איך אני יכולה לדעת שבאמת אין כלום בינך לבין נעמה?

אני נשבע לך שאין כלום. באמת... תאמיני לי.

טוב... אם אתה אומר אני מאמינה לך. אז... דף חדש?

תלוי רק בך.

אז דף חדש.

מאז היה הרבה יותר טוב ביננו. הוא אפילו הסכים לבוא איתי לחתונה של בת דודה שלי, אחרי שהייתי בטוחה שיגיד לא, כי הוא אף פעם לא בא לי לכל מיני מקומות שהצעתי לו לבוא אליהם. לא חשוב שבסוף שחררו אותו מאוחר מהבסיס והוא לא יכל להגיע.

ביום ראשון הוא אמור לחזור לבסיס. אני חייבת להודות שכמה שחשבתי שאנחנו רואים אחד את השני יותר מידי, די התרגלתי לזה. היה לי נורא מוזר פתאום לא לראות אותו שבוע שלם. התגעגעתי אליו נורא.

מי היה מאמין שאני אחכה שיגמר הסוף שבוע כדי שאני אחזור לבסיס?