אחרי ששקלתי את זה וחשבתי על זה הרבה, החלטתי לכתוב לנדב מכתב ולהגיד שם כל מה שאני מרגישה.

האמת, עד הרגע שנתתי לו את המכתב לא הייתי לגמרי סגורה על עצמי אם אני אתן לו אותו בכלל.

התחלתי להריץ בראש כל מיני קטעים... אם אני אתן לו את זה, איך אני אעשה את זה, איך הוא יגיב וכו'. הרעיון המרכזי היה לתת לו את זה בסוף היום ולבקש ממנו שיקרא את זה רק אחרי שאני אלך.

החזקתי את המכתב בכיס כל הזמן, למקרה שאחליט לתת לו את זה פתאום.

אז זה היה יום חמישי, שבוע שעבר, בסביבות 11 בצהריים. היה משעמם במשרד אז הלכתי למחלקה שלו. אחרי כמה זמן הוא חזר לעבוד, ואני נשארתי בסביבה. היה שם שולחן קטן כזה עם דפים ועיפרון. הסתכלתי סביב שאין אף אחד לידי, ואז בזהירות הוצאתי את המכתב מהכיס. לקחתי את העיפרון מהשולחן ובזריזות רשמתי על הקיפול "נדב". התגנבתי לחדר שלו שם והנחתי את זה על השולחן שלו, ואז מיהרתי לחזור למשרד.

הגיע זמן לארוחת צהריים. בדרך כלל הוא היה מגיע למשרד שלי 10 דקות לפני כן והיינו הולכים כולם ביחד. הפעם הוא לא הגיע.

הלכתי לשם לבד עם ויקי. הוא הגיע כמה דקות אחרינו, והתיישב בשולחן בנפרד עם כמה חברים שלו, בזמן שהתעלם ממני טוטאלית.

חזרנו למשרד. הוא בא אחרינו, הציץ לתוך המשרד שלי וקרא לי החוצה בטענה ש"אנחנו צריכים לדבר". יצאנו החוצה ונעמדתי מולו.

מה זה היה הפתק הזה?

מכתב.

מכתב. מה זה המכתב הזה?

מה זאת אומרת מה זה? מכתב.

מתי הספקת?

אתמול בלילה.

לא... מתי הספקת לשים את זה שם?

אה... קודם, כשיצאת לרגע.

הוא השתתק לרגע, והסתכל עלי כאילו הוא מחפש את המילים.

המפקד שלי בדיוק חזר מההפסקת צהריים, וכמובן, קרא לנו לחזור לעבודה ובכך קטע את השיחה שלנו.

ביום שישי בערב דיברנו בטלפון. היה לנו ריב על זה שכל פעם שהוא מדבר בטלפון עם נעמה הוא מציג אותה בתור חברה שלו, ואחר כך אומר שזה סתם וזה לא אומר שזה נכון ולא כלום. חזרתי ואמרתי לו שאם היא לא באמת חברה שלו אין שום סיבה שיגיד לכולם שכן. אתם מאשימים אותי שזה מעצבן אותי?

חוץ מזה, זה כבר לא משנה... אני לא מדבר איתה יותר.

מה קרה, רבתם?

כן. בגללך.

למה בגללי? מה אני קשורה?

כי זה עצבן אותך אז ניתקתי איתה קשר.

זה מה שעושים כשאוהבים מישהו.

כן... ברור שהיה חייב להוסיף את השורה האחרונה הזו ולגרום לי להרגיש רע עם עצמי. אחרת זה לא יהיה ריב תקין, נכון?

אמרתי לו שהוא לא היה חייב לעשות את זה, אבל זה מאוד חמוד מצידו ואני מעריכה את זה.

ביום ראשון דיברתי עם ויקי והיא סיפרה לי שהיום בבוקר, בדרך לבסיס, היא שוב שמעה אותו מדבר איתה כרגיל עם כל מיני "ממי" ו"אוהב אותך" ו"מת לראות אותך" וכו'. הוא אפילו אמר משהו על חתונה.

קמתי והלכתי לאיפה שהוא עובד. באותו הזמן הוא היה המחלקה אחרת, כי היו צריכים את העזרה שלו או משהו. היה שם חייל אחד שעובד איתו, דתי כזה, שרואים עליו שבחיים לא ישקר או ינסה לסכסך ולא כלום. חוץ מזה שהוא עובד איתו כבר שנה וחצי בערך, ככה שהוא מכיר אותו ממש טוב.

אני יכולה לשאול אותך משהו? אבל בלי שתגיד לנדב ששאלתי...

בטח.

איך קוראים לחברה של נדב?

הוא עצר לרגע לחשוב, וניסה להזכר, אבל לא כל כך הצליח. החלטתי לעזור לו.

קוראים לה נעמה?

אה, כן! נכון. זה היה נעמה.

אמרתי לו תודה יפה וחזרתי למשרד שלי, שם קיבלתי מויקי כל מיני "אמרתי לך" וחיזוקים שאני חייבת לזרוק אותו עכשיו.

כל כך כעסתי שלא רציתי אפילו לחכות שיחזור כדי לדבר איתו פנים מול פנים. עזבו לדבר, היה ברור לי שאני הולכת לזרוק אותו.

לקחתי את הפלאפון שלי ויצאתי החוצה. חייגתי את המספר שלו. כשהוא ענה לא בזבזתי יותר מידי זמן על "מה נשמע" וכד'.

זוכר ביום חמישי שרבנו ואמרת שאם יקרה עוד דבר אחד אז אני יכולה לעשות מה שאני רוצה?

כן.

אז זאת הפעם וכאן זה נגמר.

אוקי, מכאן והלאה אני לא זוכרת את השיחה בברור כל כך. אבל אני יכולה להגיד לכם שהרבה זמן לא כעסתי ככה ולא יצאתי על מישהו בצורה כזאת. פשוט הוצאתי עליו כל מה שחשבתי. אמרתי לו שאפילו לא מגיע לו את הכבוד של להיפרד ממנו פנים מול פנים.

בשלב מסויים הוא אמר שנמאס לו וניתק לי בפרצוף. שילך להזדיין, חשבתי לעצמי.

אחרי כמה דקות הוא שלח לי סמס "אל תדברי איתי יותר". התעלמתי. בדיוק דקה אחר כך הוא שלח עוד סמס וביקש שאני אתקשר. והגבתי וכתבתי "תתקשר אתה אם זה כל כך חשוב לך". הוא התקשר. עוד ריב.

הכי הפריע לי שהוא המשיך עם המשחק החולני הזה שלו אפילו אחרי שקרא את המכתב, שם הסברתי לו בדיוק איך שנפגעתי בעבר ואיך שלא בא לי בקלות להתאהב במישהו, ולמרות זאת אני אוהבת אותו. שביקשתי ממנו שלא יגיד לי שהוא אוהב אותי אם הוא לא באמת מרגיש את זה ושלא ישקר לי כדי לגרום לי להרגיש יותר טוב באותו הרגע. אמרתי לו שהאמת תמיד מתגלת בסוף. אמרתי לו שאחר כך זה הרבה יותר כואב.

הוא ניסה לדבר איתי כמה פעמים אחר כך גם פנים מול פנים. התחנף הרבה. אמר לי שהוא אוהב אותי ורוצה אותי. הייתי אטומה אליו לגמרי ונחושה בדעתי. אמרתי לו שכל עוד הוא לא נותן לי הוכחה אמיתית שהם לא באמת ביחד, מבחינתי הם כן. ולא, עכשיו שום שיחה ושום התחנפות ושום מילה ושום הבטחה לא מספיקה. אני רוצה הוכחה אמיתית.

איזו הוכחה? שיתן לי לדבר איתה. שתגיד לי היא בעצמה שהם רק ידידים. אבל הוא כל כך מתנגד לזה, משום מה. מעניין למה.

היום הגענו ראשונים לבסיס, שנינו. המשרד שלי היה נעול ועוד אין לי מפתח, אז נשארנו בחוץ.

אמרתי לו שנשאר לו עוד קצת צבע על האוזן ממה שנתנו לו לצבוע אתמול. הוא ניסה לנקות, אבל לא כל כך הצליח, אז עזרתי לו. ניקיתי את זה בעדינות עם הציפורן שלי.

הוא אמר שזה עשה לו צמרמורת ואז אמר שזה רק מוכיח כמה שהוא אוהב אותי.

מה זה קשור?

התיישבתי על הספסל שם והוא עמד מולי. הוא הושיט יד והניח אותה על הצוואר שלי ואת האגודל על הלחי שלי.

כמה שאת יפה.

חייכתי קצת, ואז הורדתי את החיוך מהפנים. מצד אחד זה גרם לי להרגיש כל כך רע, אבל שני כל כך טוב.

הוא התחיל ללכת לכיוון המחלקה שלו ואמר שנדבר כבר. כמעט קיוויתי שיסתובב ויחזור להשאר איתי עוד קצת.

הולך להיות נורא קשה להמשיך לראות אותו ככה כל יום... מקווה שאני אוכל לעמוד בזה.