אני אפילו לא יודעת איך להתחיל לתאר את איך שאני מרגישה. כבר הרבה זמן שלא הרגשתי כל כך הרבה אכזבה, כל כך הרבה כאב. הרבה זמן שלא בכיתי ככה.

מי שקרא את הפוסט הראשון של החודש בטח קיבל תמונה כללית של המצב, אבל אני אנסה לפרט קצת בכל זאת.

דיאנה - הייתה חברה הכי טובה שלי במשך 4 וחצי שנים. היא מאסטוניה. הכרנו דרך האינטרנט.

לירן - אח שלי. התחיל להכיר את דיאנה לפני משהו כמו שנה, והם התאהבו אחרי כמה זמן.

אני - לא הייתי בעד הסיפור ביניהם, ובסופו של דבר דברים שקרו בעקבות הקשר ביניהם גרם לסוף הקשר ביני לבין דיאנה.

בזמן האחרון הם התחילו לדבר ביניהם על לקחת את הקשר קצת יותר רציני. היא התכוונה לסיים את הלימודים, לחסוך כסף, ואז לעבור לגור בארץ איתו ובסופו של דבר להתגייר ולהתחתן איתו. מבחינתי, שיעשו מה שבא להם כל עוד אני לא צריכה להיות מעורבת בזה. הם הבטיחו לי, שניהם, שלא משנה מה, היא לא תעבור לגור אצלנו בבית.

לא מזמן לירן בא ואמר לי שאין ברירה, היא חייבת לעבור לגור אצלנו.

מאז עברו כמה חודשים של שיחות על זה בכל פורום אפשרי; אני ולירן לבד, אני ולירן יחד עם אמא שלי, אני ולירן יחד עם אמא שלי ואחי השני, וכשראינו שכלום לא עוזר אמא שלי הציעה לעשות שיחה עם אחיה - דוד שלי, כי לטענתה הוא אדם הגיוני ואובייקטיבי. נסענו אליו אני, לירן, אמא שלי ואחי דורון. ישבנו ודיברנו על הכל במשך כמה שעות, ודוד שלי אמר שהוא מבין את הצדדים של כולם והוא חושב שהם יכולים לנסות הכל, אבל כל עוד זה מפריע לי עד כדי כך הם לא יכולים להביא אותה לגור אצלנו בבית, כי זה בסך הכל גם בית שלי. כולם הסכימו והנושא סוכם.

היום, בזמן שאמא שלי באה לקחת אותי הבייתה, היא סיפרה לי שדיאנה ולירן כבר קנו שניהם את הכרטיסי טיסה. שאלתי מה הם מתכוונים לעשות בסוף, והיא ענתה לי בתמימות שהיא תגור אצלנו בינתיים.

הייתי לגמרי בשוק. התחלתי לריב ולהתווכח איתה על זה, אבל כלום לא עזר. שאלתי אותה אם היא יודעת בכלל מה זה אומר לגביי, כי אני הודעתי להם מראש שברגע שהיא עוברת לגור אצלנו אני עוברת לגור אצל אבא שלי ולא חוזרת עד שהיא יוצאת מכאן לתמיד. היא אמרה לי להפסיק לדבר שטויות ושאני סתם מגזימה.

בסדר, אני מגזימה. שתבוא ואז היא תראה איך אני מגזימה. היא עושה מה שצריך לעשות בשביל שלירן יהיה מאושר, אבל לא מבינה שזה בא על חשבון האושר שלי. על חשבון השקט הנפשי שלי והשפיות שלי.

היא אמרה שאם היא לא תתן לה לגור אצלנו אין להם שום אפשרות אחרת והיא לא רוצה שלירן יפסיד אותה ויחייה עם הרגשה של החמצה. אמרתי לה שמה שהיא עושה לי זה הרבה יותר גרוע, כי לא רק שהיא מרחיקה אותי מהמשפחה שלי, היא גם גורמת לחיכוחים ביננו, וברגע שזה יקרה אני בחיים לא אשכח את זה לא לאמא שלי, לא ללירן ולא לדיאנה. בחיים לא. הם שלושתם מצפצפים על הרגשות שלי ועושים מה שטוב לשניהם. כאילו הם כל מה שחשוב.

כשחזרתי הבייתה הייתי באינטרנט, ודיאנה פתאום התחברה למסנג'ר. הייתי חייבת לדבר איתה, שתדע איפה אני עומדת בנושא הזה.

דיברנו כמה זמן, והיא הייתה לגמרי אטומה לכל מה שאמרתי. היא כאילו מקובעת בדעות המטומטות שלה ולא מעניין אותה כלום. לא מעניין אותה שהיא מכניסה את עצמה לבית שהיא לא רצוייה בו, שהיא מפרקת משפחה, שהיא פוגעת בבן אדם שלא יכול לסבול עוד הרבה כאב לפני שישבר לגמרי.

באמצע הויכוח הגעתי לנקודה שאני בעצמי לא יודעת מה קרה לי. כעסתי, הייתי פוגעה, בכיתי, רעדתי... לא שלטתי בעצמי. ואז כתבתי הודעה שהפתיעה אפילו אותי.

נהדר. אני מקווה שתהני מהזמן שלך פה שתהרסי לי את החיים. אני מקווה שיום אחד אני לא אהיה מסוגלת להתמודד עם זה יותר ואתאבד. אני מקווה שאני אהיה מספיק אמיצה כדי סוף סוף לעשות את זה, ואז תדעי שזה בעיקר באשמתך. אני מקווה שתחיי חיים ארוכים בכדי שתוכלי לחיות עם האשמה במשך הרבה מאוד זמן. אני לא חושבת ששנאתי מישהו כמו שאני שונאת אותך עכשיו. את בן אדם עצוב ופטאתי שלא אכפת לו מכלום מלבד האושר של עצמו.

ואז חסמתי אותה. עדיין רועדת, עדיין בוכה, ואפילו יותר הרוסה מבפנים.

התחלתי לדמיין לעצמי את היום האחרון שיהיה לי בבית לפני שאני עוזבת. יש לי כולה עד ה 27 לחודש, כאשר אני בבית רק חמשושים. בהתחשב בעובדה ששבת הבאה אני כנראה סוגרת בבסיס, נשאר לי רק השבת הזאת ועוד שבת אחת וזהו. אני אצטרך להיפרד מהמשפחה, מהחתולה, מהבית... ופשוט ללכת.

הם לא מבינים כמה שאני רצינית לגבי זה. הם לא מבינים לנזק שהם עושים לי. הם לא מבינים שאני לא מסוגלת להעמיס על עצמי עוד הרבה יותר סבל וכאב.

רגע אחד היה לי כל כך טוב ורגע אחר כך הכל מתפוצץ לי בפרצוף. אני לא מאמינה בדבר הזה שנקרא "אושר". זה לא דבר אמיתי. זה דבר זמני שבא לרגע מידי פעם ואז נעלם בחזרה ומשאיר צלקות. עדיף כבר שלא יבוא בכלל. שיהיה רק רע כל הזמן, ככה אני לא אצטרך לדעת מה אני מפסידה ואולי זה לא יכאב כל כך.