לא יאמן. פשוט לא יאמן.

עברו כולה שבועיים מאז הפעם האחרונה שסיפרתי על נדב וכבר כל כך הרבה הספיק לקרות.

ביום חמישי לפני שבועיים, אחרי שבוע של התחנפויות מצידו אלי מצאתי את עצמי הולכת לכיוון המחלקה שלו. מצאתי אותו באמצע הדרך, מחוץ למשרד של המנהל עבודה שלו.

לאן את הולכת?

הסתכלתי לכיוון המחלקה שלו, ואז חזרה אליו במבט אבוד.

אליך.

למה?

לא יודעת..

הוא חייך קצת והשבתי לו בחיוך, ואז התחלנו ללכת לכיוון שהתכוונתי ללכת אליו בהתחלה.

הייתה לנו שיחה בין הרציניות שהיו לנו. לא חשוב שרובה שתקתי וניסיתי לעצור את עצמי מלבכות. הצלחתי גם... רוב הפעמים.

הוא דיבר המון, לעומת זאת. אמר שוב ושוב כמה שהוא אוהב אותי ורוצה שנחזור להיות ביחד ושאנחנו יכולים לגרום לזה לעבוד אם אנחנו באמת רוצים.

אני לא יכולה.

אבל למה?

אני לא מאמינה בך...

ואז פתאום הוא השתתק. השיר 'לתת' התנגן ברקע מהפלאפון שלי. זה אחד מבין שלושת השירים שאפשר לקרוא להם השירים "שלנו". הוא בהה בפלאפון שלי במבט חסר הבעה במשך חצי דקה. הוא עצם את העיניים בחוזקה, כאילו מתאמץ לא לבכות, ואז טמן את הראש בין הידיים, שהיו משולבות על השולחן עכשיו.

הוא נשאר ככה במשך כמה דקות. בשלב מסויים נתתי לו נשיקה על היד והנחתי את הראש שלי בסמוך לשלו. הוא הרים את הראש והסתכל עלי. היד שלו הייתה רטובה, והוא נראה כאילו הוא בכה. הוא הסתכל לי בעיניים והתקרב לנשק אותי, אבל סובבתי את הראש, אז הוא רק חיבק אותי.

בסופו של דבר קמתי ואמרתי לו שאני צריכה לחזור למשרד. ברגע שקמתי הוא קם גם כן והניח את הידיים שלו מסביב למתניים שלי, ושוב ניסה לנשק אותי. שוב התנגדתי, אבל בסוף ויתרתי. התנשקנו קצת, ואז משכתי ואמרתי לו שאני באמת צריכה ללכת, ואז חזרתי למשרד.

באותו היום תכננו לנסוע לתל אביב ביחד לקנות מצלמת וידאו בשבילו. אני הצטרפתי כי ידיד טוב שלי עובד שם.

כל הדרך לשם באוטובוסים וכו' הוא ניסה להתקרב אלי. כל הזמן חיבק אותי וניסה לנשק אותי. אני הייתי אדישה אליו, כרגיל.

היינו צריכים לעבור דרך הבנק להוציא כסף, אבל הבנק היה צריך להיפתח רק משהו כמו שעתיים מאוחר יותר, אז הלכנו אליו בינתיים.

נכנסתי לישון קצת במיטה שלו. כשקמתי הוא התיישב לידי והתחבקנו. בלי לשים לב פתאום התחלנו להסחף והוא ניסה להתחיל להפשיט אותי.

עצרתי אותו ואמרתי שהדלת פתוחה ואמא שלו בבית. הוא שאל אם לסגור אותה. עצרתי לרגע והסתכלתי עליו בלי לענות.

הוא קם מעלי ונשכב לידי.

זה לא שאני לא רוצה...

את עוד כועסת עלי.

בסוף קמנו שנינו בלי שקרה יותר מידי.

ביום שני בשבוע שעבר הוא פתאום שלח לי סמס.

"חזרתי לדבר עם נעמה ואני והיא ביחד"

בהיתי בפלאפון, ואחרי שהתאפסתי על עצמי מיהרתי לכתוב תגובה.

"הייתי אומרת מזל טוב אבל זה לא כאילו נפרדתם אי פעם"

ביום רביעי השלמתי עם ויקי - הפקידה השנייה במפקדה - אחרי שבוע שלא דיברנו. בזמן שהתעדכנו בכל מה שחדש אחת אצל השנייה, היא שאלה אם אני ונדב חזרנו להיות ביחד. אמרתי שלא, ושאלתי מה גרם לה לחשוב ככה, אז היא סיפרה לי שהוא דיבר איתה.

הוא סיפר לה שביום חמישי באתי אליו וכל הזמן ניסיתי להשכיב אותו ואמר שזרקתי עליו קונדום והעיר כל מיני הערות כמו "מי ירצה לשכב איתה בכלל" וכל מיני דברים כאלה. ישבתי ובהיתי בה עם פה פעור.

ביום חמישי הוא נכנס למשרד שלי ודיבר איתי כרגיל. התעלמתי ממנו כמה שיותר. אחרי כמה זמן שעניתי לו, אפילו שזה היה באדישות, אמרתי...

אני לא יודעת למה אני מדברת איתך בכלל.

מה זאת אומרת... אנחנו ידידים, לא?

לא.

כן.

לא.

בטח שכן.

לא. מה, בכח?

כן.

לא.

והסתובבתי. לא זוכרת איך זה נגמר בדיוק, אבל בסוף חזר למחלקה שלו.

במשך היום חשבתי הרבה על כל מה שקרה ביננו במשך כל הזמן הזה. כל מה שהיה בזמן שהיינו ביחד ואחרי שנפרדנו. הכל הפריע לי כל כך וישב לי על הלב. הרגשתי שאני חייבת להוציא את זה. לקחתי פנקס גדול ועט והתחלתי לכתוב לו מכתב.

נדב,

המכתב הזה יהיה קצת שונה מהקודם שקיבלת.

אני עדיין לא מאמינה שדווקא לך יצא לקבל מכתב בסגנון הקודם ממני אחרי כל מה שעשית לי.

מבין כל האנשים והדרכים שפגעו בי, מה שאתה עשית היה בין האכזריים, אם לא הכי אזכרי.

אתה מבוגר ממני ב 3 שנים, אבל מתנהג כמו ילד בן 13. אתה חושב שמה שאתה עושה זה מצחיק ומגניב ושתרוץ ותספר לאנשים גרסאות משלך לדברים שקרו יעשו אותך משהו מיוחד. אז תן לי לנפץ לך את הבועה הזו, כי אתה לא. אתה לא יותר טוב ממני, והאמת שמגיע לי הרבה יותר טוב ממך. אנשים שמכירים אותי שפגשו אותך לא הבינו מה אני עושה איתך בכלל, ובכלל לא הבינו מה אני נשארת איתך.

היית צריך לפחות לוותר בפעם-פעמיים הראשונות שחשדתי בך בקשר לנעמה. אם היית עושה את זה אולי הייתי מצליחה לסלוח לך ולחזור להיות ידידה שלך.

אבל אחרי כל מה שהיה ביננו... או לפחות מה שחשבתי שהיה... כל השקרים שלך, כל מה שעשית ואמרת מאחורי הגב שלי - שאגב אני יודעת על הכל - זה מגעיל אותי אפילו להסתכל עליך. כשאני רואה אותך אני נזכרת בהכל ואני לא מאמינה איך הייתי כל כך עיוורת במשך כל כך הרבה זמן.

 אני יודעת איך היית עם נעמה כבר 3 חודשים, שחודשיים מהם היית איתי במקביל.

אני יודעת שדיברת איתה כל יום ואמרת לה כמה אתה אוהב אותה ומת לראות אותה ולהתחתן איתה יום אחד.

אני יודעת כל מה שאמרת עלי לאנשים מאחורי הגב המילה במילה, ואל תנסה אפילו להכחיש את זה כי אתה האדם הכי לא אמין מבחינתי כרגע.

אני לא אתפלא אם תקרע את המכתב הזה ברגע שתסיים לקרוא אותו רק כדי שה"סוד" שלך בקשר למה שהיה ביננו ישאר בסוד, אבל אל תטרח. אמרתי לך פעם שלאמת תמיד יש דרך להתגלות, לא? ואל תדאג, היא תתגלה. וכשזה יקרה הכל יתפוצץ לך בפרצוף.

תמסור לנעמה את תנחומיי, כי חבר כמוך לא הייתי מאחלת אפילו לאוייבים הכי גרועים שלי.

תתבגר כבר.

שירי.

קיפלתי את המכתב והכנסתי לכיס. באתי ללכת לכיוון המחלקה שלו כדי לתת לו את זה, ואז ראיתי אותו עובד בחוץ עם שלום. עצרתי לרגע, ובאתי לחזור חזרה, אבל אז המשכתי ללכת בכל זאת. קראתי לו לצד.

יש לי משהו לתת לך... אבל אני רוצה לבקש ממך משהו.

מה?

שתסתכל על זה רק כשתהיה לבד.

בסדר.

הוצאתי את המכתב מהכיס והבאתי לו את זה.

עוד מכתב? מה יש לך ממכתבים?

לפעמים יותר קל לכתוב את זה מאשר להגיד את זה בפנים.

עכשיו סקרנת אותי. אני חייב לראות.

הוא התחיל לפתוח את המכתב.

אני לא מאמינה... אתה ממש מניאק.

הסתובבתי ובאתי ללכת חזרה לאיפה שבאתי ממנו, ואז הוא עצר אותי.

סתם... סתם.

אז תקרא את זה כשתהיה לבד?

כן.

מבטיח?

מבטיח.

חזרתי למשרד שלי. עשיתי כמה סידורים אחרונים, לקחתי את הדברים שלי ובאתי לצאת, כי הייתי צריכה לעשות שמירות באותו סופ"ש.

בדרך לשם עברתי בשביל ליד איפה שהוא עבד. הוא ראה אותי עוברת וקרא לי. לא יודעת איך, אבל ישר ידעתי.

קראת את זה, הא?

לא, לא קראתי.

אז בטוח הסתכלת או משהו.

לא הסתכלתי.

הוא דיבר קצת על דברים לא קשורים, ואז אמרתי שאני חייבת ללכת כדי לא לאחר לשמירה ובאתי ללכת. כשהתרחקתי קצת הוא פתאום צעק לי.

אגב, את זו שצריכה להתבגר!

העיקר לא קראת את זה, הא?

קראתי.

יופי. באמת תודה על החוסר כבוד.

המשכתי ללכת.

את יודעת מה עשיתי עם המכתב?

קרעת אותו.

אפילו לא הסתובבתי אליו.

תסתכלי.

הסתובבתי. הוא החזיר ביד את המכתב קרוע לחתיכות.

קחי, תזרקי את זה בדרך.

תזרוק את זה בעצמך.

אחרי שאמרתי ביי לשלום וכו' הלכתי משם.

לא דיברנו בכלל כל השבת. ביום ראשון הוא פתאום חזר לדבר איתי כאילו הכל כרגיל. כל כך טיפוסי לו.

אני וויקי החלטנו לשחק בו קצת. שמנו ברקע של הפלאפון שלי תמונה של ידיד שלי - חבר של אח שלי. אחרי הארוחת צהריים ישבנו בספסל מחוץ למשרד לפי הסדר הבא: אני, ויקי, נדב, רועי.

ויקי שאלה אם היא יכולה לחטט לי קצת בפלאפון ואז לקחה אותו. ברגע שפתחה אותו הופיעה התמונה של אותו הידיד.

מי זה? חבר שלך, זה שסיפרת לי עליו?

התחלנו לעשות הצגה שלמה. היא שאלה כל מיני שאלות עליו, וכל מה שנותר לנדב לעשות זה לדפוק לי מבטים של "מה לעזאזל?".

וואי, איזה חמוד הוא. הוא לא חמוד?

היא שמה את הפלאפון מול רועי, שהיה גם ממש קרוב לנדב. רועי ענה ב"כן, בסדר..." בלי יותר מידי עניין. ואז היא המשיכה.

מה, לא חמוד?

והסתכלה על נדב.

לא, הוא מכוער.

הוא המשיך לזרוק לי מבטים ואז ניסה למצוא כל מיני תירוצים כדי ללכת משם.

ראו שזה השפיע עליו, וזה בהחלט היה כיף. הגיע הזמן שגם הוא ירגיש מה זה לסבול קצת.

עד לא מזמן לא רציתי אפילו להישאר איתו בקשר בתור ידידה, אבל הגעתי למסקנה שזה יהיה לגמרי בלתי אפשרי בהתחשב בעובדה שאנחנו באותו הבסיס וצריכים לראות אחד את השני כל יום.

ומצד שני, למה שאני אצטרך לברוח ממנו כל הזמן? הוא זה שהיה לא בסדר. הוא זה שצריך להרגיש רע עם עצמו.

בינתיים אני עוד נהנית להשתעשע עם זה.

You stood up and stole it

Cause you never wanted me

You admit you don't feel it

But you stood up and stole it from me

Why stand up and steal it?

If you never wanted me

Admit you don't feel it

And give it all back to me