עוד סוף שבוע הגיע לסיומו, וכמו כל מוצ"ש אני חוזרת לבית של אבא שלי... רק שהפעם זה לזמן לא מוגדר.

נראה כאילו רק אתמול כל הסיפור הזה התחיל... כשאני והיא עוד היינו חברות הכי טובות. בחיים לא תארתי לעצמי שהמצב יראה כמו שהוא נראה עכשיו. בחיים לא תארתי לעצמי שהיא תכפה את עצמה לתוך הבית שלי בידיעה שתוך כדי שהיא עושה את זה היא מגרשת אותי החוצה, גם אם זה בדרך עקיפה.

חשבתי בהתחלה אולי בכל זאת לתת לזה ניסיון... אולי כן לבוא סוף שבוע אחד כשהיא פה ולראות מה יהיה. בסוף ויתרתי.

למה? גם כדי לחסוך לעצמי כעס וכאב מיותרים, וגם כדי להוכיח לאמא שלי ולכולם שהייתי רצינית לגבי מה שאמרתי. שלא סתם אמרתי את זה בתור "איום" כדי לשנות את דעתה.

אני לא יודעת אם זה יותר מצחיק או עצוב שאפילו עכשיו אמא שלי עדיין לא לוקחת את מה שאמרתי ברצינות יתר. היא כאילו מנסה להתעלם מזה וחושבת שזה מה שיגרום לזה להעלם.

אפילו קודם כשראתה את החדר שלי הולך ומתרקן בזמן שהתחלתי לארוז את הדברים שלי.

אפילו עכשיו שהיא רואה את כל הדברים ארוזים בתוך תיקים שמונחים על המיטה שלי ומחכים שיקחו אותם מפה.

למרות שאני מבינה אותה שלא משנה מה הייתה בוחרת אחד מהילדים שלה היה נפגע מההחלטה, זה עדיין כל כך כואב. כואב שהיא בחרה דווקא בו ולא בי. לטענתה, בשביל שלא יחייה את שארית חייו עם הרגשה של "החמצה". ובשביל זה אני צריכה לסבול במידות שהיא לא יכולה אפילו לתאר לעצמה. כאילו חסר לי סיבות לסבול גם בלי העזרה שלהם.

כמה שזה ישמע פטאתי, אני חייבת להודות שאני הכי הולכת להתגעגע לחתולה שלי. כן, כן... לחתולה. לנלה. כל כך נקשרתי אליה בשנתיים פלוס האחרונות שהיה לנו אותה. אני כל כך אוהבת אותה. היא היחידה שמסוגלת לגרום לי לחייך לא משנה כמה רע אני מרגישה באותו הרגע.

אז זהו... אבא שלי כבר בדרך לקחת אותי וכל מה שנותר לי לעשות זה להפרד מאמא שלי, מאח שלי, מהחתולה שלי... להעיף מבט אחרון בחדר שלי ובבית בכלל, ופשוט...

לעזוב.