ביום חמישי לקחתי לעצמי יום חופש מהצבא במטרה לעשות כמה סידורים שלא מצאתי להם זמן כבר כמה חודשים.

בין הסידורים החלטתי ללכת לבקר איפה שעבדתי לפני שהתגייסתי. הביקור עצמו היה ממש נחמד. היה כיף לראות שוב את כל מי שעבדתי איתם ולהתעדכן במה שקורה איתם. אחרי שכולם יצאו לכל מיני פגישות עם לקוחות, התיישבתי לדבר קצת עם הבוסית שלי לשעבר, ריקי. מפה לשם איכשהו השיחה הגיעה לעניין עם די ולירן. אני חייבת להודות שמבין כל האנשים שדיברתי איתם על זה, השיחה איתה השפיעה עלי הכי הרבה. אולי בגלל שהיא מבוגרת ועברה קצת יותר מבני עשרה ולכן מבינה קצת יותר, אולי בגלל סיבה אחרת... בכל מקרה, זה עשה לי משהו. היא אמרה שכל עוד אני מתמקדת במה שקורה איתם ועושה הכל כדי לפעול נגדה, ככה לירן יותר יתמקד באיך להגן עליה מולי ולא בקשר שלו איתה, וכל עוד זה קורה הוא לא שם לב לכל הבעיות שלהם ואיך שהם חופרים לעצמם את הבור שיתקעו בו אחר כך. הם סך הכל גרים ביחד 3 שבועות והכל עוד טרי ונחמד ובגלל זה לא אכפת לו לעשות בבית את כל המטלות שהיא צריכה לעשות, אבל אף גבר לא יהיה מוכן לעשות את זה לאורך זמן. בעצם, כל עוד אני ממשיכה עם ה"מלחמה" שלי נגדה, אני הופכת להיות הדבק ביניהם - מה שיגרום להם להתמקד בלהגן אחד על השני נגדי במקום להתמקד במה שהם צריכים לעבוד עליו.

כשקמתי ביום שישי, הגעתי להחלטה שאני נוסעת הבייתה לסופשבוע. ולא רק זה, החלטתי להחזיר את זה כדבר קבוע. לא לברוח יותר.

באותו הערב יצאנו יחד אני, דורון, לירן, די, ועוד כמה חברים משותפים לחוף הים ליד חדרה. קנינו כמה בקבוקי שתייה וחטיפים, הבאנו נרגילה ושקי שינה, והתמקמנו שם. ישבנו כולנו שם עד הבוקר, ואז חזרנו הבייתה. היה לילה ממש כיף. אני חושבת שכולנו נהננו שם... אפילו אני.

היום אבא שלי התקשר אלי ואמר לי שדי ולירן רוצים לצאת לראות סרט היום בערב, אז כשאני אחזור אליו אני אקח אותם איתי באוטו ואז הם יסעו משם. ישר סירבתי. הוא התחיל להתווכח איתי ושאל מה זה מפריע לי וגם ככה עכשיו אני איתם באותו הבית אז מה מפריע לי לנסוע איתם באותו האוטו וכו'. האמת, לא ידעתי מה לענות על זה. אמרתי לו שככה אני רוצה וזהו. זה נגמר בזה שהתחיל לאיים עלי שאם אני לא אעשה את זה פעם הבאה הוא לא יתן לי את האוטו וזהו. אמרתי לו שיעשה מה שבא לו ושיעזוב אותי בשקט וניתקתי.

סיפרתי לאמא שלי מה קרה, שהיא הסכימה איתי לגבי הכל. קמתי והלכתי לחדר של לירן. הוא היה שם איתה, אז קראתי לו החוצה והתחלתי לצעוק עליו. הוא אמר שהוא לא אמר לו לאיים עלי ככה וזה לא אשמתו שהוא אמר את זה ואני לא צריכה לצאת עליו ככה בגלל זה.

בסדר, אז אמרתי לו שלפחות יתקשר לאבא שלי ויגיד לו שהם ימצאו כבר דרך אחרת להגיע, כדי שאני לא אדפק בגללם. הוא אמר שאתמול לא הפריע לי לצאת איתם אז מה פתאום עכשיו זה כן מפריע לי. שוב לא ידעתי מה לענות, למרות שידעתי בוודאות שזה כן מפריע לי. בשלב הזה אמא שלי באה והתערבה. היא אמרה לו שבמקום להעריך את כל מה שאני עושה ואיך שאני מתאמצת הם פשוט כאילו כופים עלי עוד ועוד. היא צדקה, זה מה שהפריע לי. כי בתכלס, אם הייתי יודעת שהם צריכים שיקפיצו אותם ולא היה להם איך להגיע בלי שהיו מבקשים ממנו כלום, הייתי מציעה את הפתרון הזה בעצמי. אבל זה שהם באים אלי בגישה כזאת של תעשי ככה וככה כאילו אני חייבת להם, זה מה שעצבן אותי.

בסופו של דבר אמא שלי דיברה עם אבא שלי ואחרי שהסבירה לו הוא הסכים איתה שטעה. הישג גדול - אבא שלי הודה בטעות שלו. כל הכבוד לאמא שלי.

לפני כמה דקות אמא שלי באה לחדר שלי לעזור לי במשהו שביקשתי ממנה אתמול. הייתי בדיוק באמצע לכתוב את הפוסט הזה, ככה שהייתי צריכה לקפץ בין חלונות כל פעם שנכנסה ויצאה מהחדר. כשסיימה היא התיישבה על המיטה שלי. אמרתי לה בעצבים שלא תתיישב פה עכשיו כי אני באמצע משהו. היא הבטיחה לי שהיא לא מסתכלת, היא רק יושבת דקה והולכת. המשכתי להגיב בעצבים ולהגיד לה שוב שזה מפריע לי ומספיק היא הפריעה לי קודם שהייתי צריכה להפסיק כל רגע ושתלך עכשיו. היא ויתרה ויצאה.

איך שהיא יצאה הרגשתי כאילו בא לי לפרוץ בבכי. למה אני כל כך עצבנית בזמן האחרון? מהרגע שהיא עברה לגור פה איתנו נהייתי כל כך כועסת וחסרת סבלנות כלפי כולם. אף פעם לא הייתי כזאת. והיא סך הכל עזרה לי... אפילו תודה לא אמרתי לה.

אני שונאת את מה שנהייה ממני. אני שונאת את עצמי. אולי אני היא זו שלא בסדר בכל הסיפור הזה... אולי די ולירן הם אלה שנפגעים בלי שהם צריכים בגללי, ולא להפך.

שוב בא לי לבכות. אני מרגישה כל כך מיותרת בעולם הזה.