ישבתי היום בספסל מחוץ למשרד, כהרגלי. הספסל הזה יושב מתחת לעץ גדול עם מלא צמחייה מסביב, מה שיוצר אווירה נחמדה ושלווה כזאת... חוץ מזה שזה משקיף על מקום העבודה של אורן, ככה שיוצא לי להציץ אליו ולשלוח חיוכים אחד לשני מידי פעם.

זה היה בסביבות 11 בצהריים. בדיוק חזרתי מבוקר מלא הרצאות ושיחות על המטווחים שהיו אמורים להיות לנו אחר הצהריים. אני, למזלי, לא צריכה להשתתף במטווחים. המפקד שלי, לעומת זאת, יצא לשם.

המשכתי לשבת שם עם האוזניות מחוברות לפלאפון בעוד אני שומעת לי שירים להנאתי. חשבתי עליו. על אורן. חשבתי על איך אני כל יום רבה עם עצמי אם ללכת אליו ופשוט לנשק אותו או לא. כל כך הרבה פעמים רציתי ללכת, ובסופו של דבר החלטתי שלא. לא בגלל שאני לא רוצה, או שאני מפחדת מהתגובה או משהו... למעשה, אין לי ספק שהוא לא יתנגד. אבל הסיכון... הסיכון פשוט גדול מידי. אני לא יכולה לגרום לו להסתכן בצורה כזאת למעני.

המשכתי לשבת. ואז חשבתי... המפקד הלך למטווחים ולא יחזור כל היום. הסגן שלו לא פה. כל החיילים לא פה. בקושי יש אנשים בסביבה... מי כבר יכול לראות? זה מצב בטוח לגמרי. קמתי והתחלתי ללכת אליו. הוא בדיוק עמד ליד הכניסה והסתכל עלי מתקרבת במעין פחד שכזה.

וואי שירי אני מה זה מצטער... אסור לך להיות פה. לא עכשיו. אייל הרגע היה פה...

הוא הלך למטווחים. הוא לא יחזור היום.

קטעתי אותו.

כן אבל ראית איך הוא צעק עלי קודם...

הוא היה פה? הוא צעק עליך?

מה, לא ראית?

לא

נזכרתי שלפני שהלך הוא התעכב קצת ואז חזר להגיד ביי פעם נוספת.

הוא היה פה והתעצבן וצעק ואמר שאם יראה אותי יושב לדבר איתך עוד פעם אחת הוא יעיף אותי מפה.

הוא המשיך להתנצל עוד כמה פעמים, והרגעתי אותו ואמרתי שזה בסדר ושאני מבינה אותו. ואז ברחתי משם כמה שיותר מהר, לפני שמישהו יספיק לקלוט.

אני כל הזמן מזכירה לעצמי שנשארו לו רק עוד 5 חודשים, ואז הוא משתחרר... אולי אפילו יקצרו לו את הזמן שלו, ואז הוא יצא לפני.

אולי היה יותר פשוט אם לא הייתי צריכה לראות אותו כל יום בידיעה שאסור לי לשבת לדבר איתו... שלא נדבר על להיות איתו. זה עושה את זה כל כך הרבה יותר קשה. אבל במחשבה שנייה, אני גם לא יודעת מה הייתי עושה בלי לראות אותו בכלל במשך כל הזמן הזה.

יהיה בסדר.

חייב להיות בסדר.

נכון?