כבר מעל 5 שנים שאני והיא חברות, ומי כמוני יודעת להעריך את כמות הזמן הזו שמוגדרת כ"5 שנים". כמו כל חברות הכי טובות, גם לנו היו את העליות והמורדות שלנו... חלקם גם היו כמעט בלתי אפשריים להתגבר עליהם, אבל בסופו של דבר גם אותם עברנו.

בערך מאז שהכרנו חלמנו שיום יבוא ונעבור לגור ביחד בלונדון.

מכירים את המשפט "Be careful what you wish for, you just might get it"? כן, החלום הזה בסופו של דבר התגשם בשבילנו. אז נכון שזה לא קרה בנסיבות שקיווינו, נכון שזה דרש כל כך הרבה מאיתנו ונכון שישראל זה לא בדיוק לונדון... אבל עדיין זו הייתה מעין התגשמות של חלום.

מי היה מאמין שאחרי כל כך הרבה זמן, כסף ומאמצים... אחרי שסוף סוף נקבל את מה שרצינו, בסוף לא נרצה אותו? טוב, אני מניחה שאני יכולה לדבר רק בשם עצמי. אני כבר לא רוצה בזה.

נכון, הצלחנו להתגבר על המכשול של זה שהיא יוצאת עם אחי וזה שהיא בעצם באה בשבילו, ולא בשבילי. הצלחנו להתגבר על הרבה מכשולים שלא האמנתי שנצליח להתגבר עליהם. אבל זה מתחיל להרגיש כאילו זה לא מספיק. כאילו משהו ממה שהיה לנו אז כבר חדל להתקיים... משהו השתנה, ולעולם לא יחזור להיות כמו שהיה פעם.

פתאום אני מוצאת את זה מעיק נורא לקום כל בוקר ולראות אותה בבית, לצאת איתה לכל הטיולים המשפחתיים, לשבת איתה בשולחן בארוחת ערב של יום שישי, ובכלל לראות אותה כמעט בכל מקום אני נמצאת בו.

בנוסף לכל זה, ההרגשה של השוני בקשר שלנו ובה בפרט מתחילה לבלוט כל יום יותר ויותר. אני שקטה ומפנימה מטבעי. אני לא אחת שישר כשמשהו לא מוצא חן בעיניה תקום ותיצור בלאגן שלם עד שהכל יסתדר לה. אני שומרת את זה בשקט בינתיים, רק לעצמי. אבל אני בטוחה שזה לא ישאר ככה לאורך זמן... בסופו של דבר זה יתפוצץ, כמו שהתפוצץ בעבר, ואז זה לא יהיה מחזה נחמד.

אני מרגישה אשמה ואנוכית שאני מעיזה להביע את זה בכתב, או בכלל לחשוב על זה... אבל לפעמים אני פשוט מקווה שמשהו גדול יקרה בינה לבין אחי והם יפרדו, והיא תאלץ לחזור חזרה להורים שלה, לבית שלה, לארץ שלה.

אני מעדיפה אותה בתור חברה וירטואלית, ולא אמיתית. ככה היה הרבה יותר טוב.

אבל צריך להיזהר במה שמייחלים לו... זה עלול להתגשם.