חיכיתי לזה כל כך הרבה זמן... אפילו הפסקתי להתרגש מהיומולדת שהלכה וקרבה לה מרוב ההתרגשות לקראת זה שאני ואורן נוכל סוף סוף להיפגש ולבלות קצת זמן ביחד כמו שצריך.

היום בבוקר דיברנו. סיכמנו שמחר ניפגש. עוד מתחילת השבוע הכנתי את אבא שלי שאני אצטרך את האוטו במשך השבוע. הוא חשב שאני צריכה לנסוע לחברה או משהו... לא טרחתי לתקן אותו. בכלל, אין שום מצב בעולם שאני אספר לו שאני מתראה עם אסיר.

לפני משהו כמו שעה אמרתי לו שבסוף מחר אני נוסעת. פתאום הוא אמר שמחר זה לא אפשרי כי הוא נוסע לאחי הגדול... עניין מסובך כזה שאני לא אכנס אליו, אבל אני בהחלט מבינה אותו למה הוא לא יכול לדחות את זה עוד.

התקשרתי לאמא שלי, הסברתי לה את המצב ושאלתי אם היא עושה משהו מחר. היא אמרה שלא, אבל היא לא מוכנה לקחת אותי כי היא חושבת שאני עושה טעות ולא מוכנה לשים יד בזה. נו, אני כן מבינה אותה... אבל כל כך כעסתי. היא יודעת כמה זה חשוב לי וכמה חיכיתי לזה. חןץ מזה, בסופו של דבר זה יקרה - עם או בלי הסכמתה.

עכשיו יקח לפחות עוד חודש עד שיקבל עוד חופש... אם בכלל. זה פשוט לא פייר.

כל כך ידעתי שיקרה משהו שיהרוס לי את החג... אני פשוט ידעתי