אני שונאת אותה.

אמרתי את זה כל כך הרבה פעמים, ועדיין, לא משנה כמה פעמים אני אמשיך להגיד את זה, זה בחיים לא יצליח להביע כמה אני שונאת אותה באמת.

אז אני בבית. אז אני מתנהגת כאילו היא לא קיימת. אני יודעת שזה פוגע גם בה להיות איתי באותו הבית, אבל לא אכפת לי. היא הביאה את זה על עצמה. היא הביאה את זה על כולנו. היא ידעה למה זה יגרום.

לא נורא... היא צריכה לסבול אותי פה כולה פעם בשבוע, כשאני באה לסופשבוע. שאר הזמן יש לה שקט ממני לחיות לי בבית בכיף, תוך התעלמות טוטאלית מהעובדה שהיא הסיבה העיקרית לכך שאני לא נמצאת שם בזמן הזה.

שאלתי את אמא שלי היום למה היא הפסיקה לקנות את הנייר שאני אוהבת והתחילה לקנות אחר במקום. היא אמרה שזה בגלל שצריך להצטמצם קצת. נו, לא פלא. היא צריכה לפרנס פתאום עוד "ילד". כאילו לא מספיק לה כבר 4 ילדים. למה לעזאזל אני צריכה להתחיל להצטמצם ולהתפשר על דברים שאני אוהבת והיו לי לפני שהיא עברה לפה? לא מספיק כל הנזק שכבר עשתה? לא מספיק שאנחנו מספקים לה קורת גג, אוכל, שתייה, בגדים, וכל שאר הדברים שהיא צריכה... אנחנו צריכים להתחיל להצטמצם בגלל זה? אם אין לה איך לפרנס את עצמה שתחזור למשפחה שלה. שהם יפרנסו אותה.

ראיתי אותה היום בוכה וזה עשה לי טוב. זה עושה אותי מפלצת?

לא אכפת לי. אני חושבת שזה מגיע לה. לא יודעת ולא אכפת לי כל כך מה גרם לזה, אבל עשה לי טוב לדעת שגם היא נפגעת. מגיע לה שתפגע. מגיע לה הרבה יותר מזה.

אני שונאת אותה - כבר אמרתי את זה?

שונאת אותה כל כך.