זה פשוט אירוני. כל כך אירוני שאני לא יודעת אם לצחוק או לבכות.

זה היה צפוי, לא? בטח שזה היה צפוי. לכולם, חוץ ממני.

כולם ידעו שזה לא יגמר בטוב, בצורה זו או אחרת. כולם, חוץ ממני.

אז מסתבר שכולם בבסיס ידעו על זה כבר מזמן, למרות כל המאמצים שלנו להסתיר את זה.

שבוע שעבר יצא לי לדבר עם אחד האנשים שעבדו במחלקה שלו בקשר לכל העניין (עכשיו שהוא עזב כבר אין טעם להסתיר, לא?). הוא אמר שאיך שהוא רואה את זה, הוא מבין אותו לחלוטין. הוא היה במצב שלא היה לו כל כך אפשרות לקשר או משהו בסגנון, ומצב שני, היה לו אותי. אבל לא במובן שאני התכוונתי... אלא פשוט מבחינת נוחות. היה לו נוח להתחיל את כל הקשר הזה איתי כי הוא ראה אותי כל יום והיה מי שיתן לו תשומת לב וכד', ועכשיו שהוא בבית לא חסר לו בחורות, אז למה לו ללכת על אחת כל כך רחוקה?

אני באמת שמחה שהם הגברים מצליחים להבין אחד את השני בנושאים האלה, כי אני בהחלט לא מצליחה להבין את הראש שלהם.

אז בסדר... נגיד שכל זה היה עניין של נוחות והוא חיפש רק דבר זמני עד שישתחרר. נגיד. ואם זה היה ככה, הוא לא יכל לפחות להגיד לי את זה? למה הוא היה צריך לשחק במשחקים האלה ולהעמיד הצגה שלמה כאילו הוא רצה יותר מזה?

ונגיד שזה התחיל בתור סתם משהו בלי שום כוונות לפגוע. כשהוא ראה שזה הופך ליותר מזה, המינימום שיכל לעשות זה להסביר את הכוונות שלו. אם לא בהתחלה, אז כשראה שזה נהיה עמוק יותר. אם לא אז, אז כשאמרתי לו שאני פאקינג אוהבת אותו.

ואם לא להגיד לי את הכוונות שלו, לפחות שלא יגרום לי לפתח ציפיות. שלא יתחיל לשקר לי על איך שהוא חושב שזה הזמן בשבילו להתחיל להשתקם ולהתחתן. שלא יגיד לי שהוא כל כך מחכה להשתחרר כדי שסוף סוף נוכל להיות יחד כמו שצריך. שלא יבוא להגיד לי שהוא התרגש מהמכתב שכתבתי לו. שלא יסתכל לי בעיניים בצורה שהסתכל. שלא יגיד לי שהוא מרגיש פרפרים כשאני רק מתקרבת אליו. שלא יעשה את כל זה, ואז ברגע שמגיע הזמן בשבילו לממש את מה שחיכינו בשבילו כל כך הרבה זמן הוא פשוט יעלם כלא היה.

כנראה שמה שאומרים עלי נכון... אני פשוט תמימה מידי. ואני אף פעם לא לומדת :/

"אומרים שבבוקר הכל מסתדר. זה אותו סיוט רק עכשיו אתה ער והשמש היא פצע גדול שבוער".

קוצים של פחד / המכשפות